עד מהרה למדתי שמוצבת שמירה עליי. שני שוטרים דרך קבע במסדרון, ועוד אחד נלווה אליי בהסתר בכל תנועה.
ביום הרביעי הותרו איסוריי, ויכולתי להסתובב בחופשיות בחדרי.
הרשו לי מדי ערב לצאת (בליווי משטרתי צמוד שהפך לגלוי) ולהסתובב גם בחצר בית החולים, שהיתה מוקפת בחומה גבוהה.
דוקטור אלטמן היה מופיע מדי פעם: שואל שאלות משונות, רושם בקפדנות, נעלם לכמה ימים, וחוזר. רוב הזמן היו אלה האחיות, האח דויל והסניטרים.
בנוסף לתפקידו כאח בבית החולים, דויל היה גם עוזרו של אלטמן, שנהג לפנות אליו כ”זיגי” בזמן המפגשים בינינו. לא היה לי מושג אם זה אכן שמו הפרטי או כינוי שאותו הצמיד לו אלטמן, וגם לא שאלתי איש מהם על כך.
הוא התמחה כאן בפסיכיאטריה, ואלטמן סמך עליו מאוד.
שנינו אהבנו ספרי בלשים, ומדי פעם הוא הגניב לי ספר או שניים, בניגוד לנוהל. קראתי אותם בעניין ובהנאה.
יום אחד הוא הופיע בפתח הדלת עם ספר בידו, וחייך אליי בחביבות.
“אפשר להיכנס, מר מילר?”
“כן, ודאי.”
הוא הושיט לי ספר. “הנה עוד אחד שתאהב.”
לקחתי אותו וחייכתי בתודה.
“דוקטור אלטמן יקפוץ לביקור בשעות הקרובות.” הודיע לי.
כרכמתי את פני בתגובה.
“אין לי כוח לאלטמן ולשאלות המחטים שלו.”
דויל חייך.
“כן, יש שאומרים שאלטמן הוא מנתח עם שאריות של פסיכיאטר.”
הוא הנמיך קול: “והוא עדיין לא סגור עליך.”
“מנתח? חשבתי שהוא רק פסיכיאטר.”
“הוא התחיל כמנתח.”
“ואז פתאום החליט להפוך לפסיכיאטר?” שאלתי מסוקרן.
דויל נד בראשו לשלילה.
“זה לא קרה סתם. זה קרה בעקבות טרגדיה משפחתית. הבן שלו נהרג בתאונה.”
נעצתי בו מבט שואל. דויל החזיר לי מבט עצוב.
“וזה גרם לו להחליף מקצוע? אובדן כזה מאוד טרגי, אבל להפוך ממנתח לפסיכיאטר?”
דויל היסס.
“יכול להיות שזו לא היתה תאונה… הבן שלו ניסה להתאבד שבועיים לפני התאונה; אתה מבין… אני רק משער, אבל נראה לי שאלטמן האשים את עצמו על…”
ההמשך נותר תלוי באוויר בינינו.
“אני צריך להתחיל את המשמרת שלי,” אמר דויל, ויצא בלי מילה נוספת.
וכך עברו ימיי בשגרה קבועה.
עד לבוקר מאוד לא צפוי.
