פסק זמן מאיפה ולאן
לכל מעשה יש לקחת מנוחה כדי שנוכל להמשיך בו אחר כך, אבל איך זה הולך בדרך
שלנו, והאם אפשר לקחת פסק זמן יותר ממעשים אחרים או כאשר אנחנו בדרך אחרת?. התשובה היא שכל אחד ממנו לא יוכל להמשיך במעשים טובים דווקא במעשי חסן ודרך המאמץ כי זה לא בריא ולא נותן לנו להגיב בצורה הטובה ביותר או הנכונה לכל דבר בחיינו. פסק זמן קטן ולא מוגזם זאת המנה המוסיפה בספר מעשינו כי מי שממשיך לעשות איזה שהוא דבר בלי שינשום אוויר נקי או שיוכל וישתה בכל עת שמרגישים עייפים או לחוצים אז זה לא הטבע של בני אדם, ואנחנו עוברים לדרגת המלאכים ,עבדי האל שמתפללים בכל עת ,שלא אוכלים ולא שותים ולא נחים אלא אם האל נותן להם לעשות זאת. פסק זמן של מלאכים זה שבכל יום בתקופת הבוקר ואחרי הצהריים הם מתחלפים, וכאשר אנחנו מתפללים בזמן זה המלאכים אומרים לאל-בשני הזמנים: ראינו אותם מתפללים, וזה
עוזר לנו בהוכחה שהאל הוא האל שלה ומי ששם לנו אותה כדי שנוכל להיכנע אליו ישתבח שמו בצורה הפשוטה ביותר, שיטת הרואה והשומע, וכל איבר מגופנו ידבר ביום שהאל נותן לכל דבר לדבר ולהעיד על מעשינו ומעשה כל בן אדם או חייה וכל מי שטעה או עשה טוב בחיים שלנו. ביום שהאל נהיה שופט בין כל שני רבים או מי שלקח זכות של אחר.
לכל אחד ממנו יש לו את השיטה לנוח ,בלי שיהיה זה על חשבון מעשיו הטובים. אמר אחד הנביאים לבת שלו כאשר ראה חבל ששמה אותו במקום תפילתה , הוא שאל :למי חבל זה?, ואז אמרו לו שזה לבת שלו, ואז הוא אמר: “תעשו כל אחד לפי האנרגיה שלו ולפי יכולתו והכוח שלו”. וזה מעודד את המתחילים בתפילה ובברכות ולמי שבהתחלת דרך זו, כי אנחנו לא יכולים לקפוץ כאשר אנחנו עולים על המדרגות של הדרגות והמעשים שאם
קפצנו בשלב מסוים אולי נפול ולא נצליח לחזור לעלות באותה תדירות ואז נפסיד. זה אומר שאם רק התחלנו בדרך הערך, והתחלנו לדעת מה לנו ומה עלינו, מחובותינו ומה אפשר לעשות כדי שיהיה האל מרוצה ממנו לא להגזים, או לעשות את מעשי הטוב שלנו בצורה לא יציבה, ובזה אנחנו מאזנים את מה אפשר לעשות ומה לא לעשות, בהתחלה שהיא מתאימה לנו וכל שעוברים הימים והשבועות נוסיף בצורה נוחה שלא מעייפת ולא עושה אותנו עייפים דווקא ממעשי טוב שאנחנו מקדשים את חיינו בשבילן ובשביל שהאל יהיה מרוצה ממנו. זה מחזיר אותנו לדעת את החלקים של בני אדם, כאשר חילק אותם האל שהרוב הם מי שטעו בדרך, וכל שסוגרים את המעגל יותר אנחנו מתקרבים יותר לאל ולמי שעושה יותר בדרך האחד והיחיד בעל היכולת המוחלטת. הרוב שלא אכפת להם מדרך זאת,
והם בעלי האש והייסורים בחיי האחר כך, שלא הקדישו את חייהם לעזור לאחרים ואפילו לעצמם, במעשה קטן שהוא להגיד “אין עוד מלבדו”, הוכחה שמצילה אותם מאש שהיא יותר מאש החיים שלנו ב70 חלק, שהם לא מתים וממשיכים להרגיש בכאבים, כי האל מחליף להם את העור רק שהם לא היו צנועים במובן הנכון והטוב ולא אמרו מה שעליהם לעשות ולקחו את כל חייהם כמנוחה מחובה שעליהם לעשות לפחות במשפט אחד שמציל אותם מגיהינום. ואחר כך עוברים למעט של הרוב שהם הנכנעים לאל אבל לא מתאמצים בחייהם להיות העבדים הכי מושלמים בעיני האל ובעיניהם, אנשים שלקחו יותר מנוחה ופסק זמן יותר ארוך בלחיות ולאכול ולשתות ועשות חיים וכיף על חשבון התפילה והברכות, אלה שאמרו את המשפט המציל אבל לא לקחו את החלק הגדול יותר בחיי הקודש. ואחרי זה
יש את האמצעיים, שרובם נשארים בדרגה זאת, אבל לא כמו החלק הראשון, בגלל שכל שהרחבנו את המעגל אנחנו נהיים יותר יציבים בדרגה זאת כי מי שמשך את הדת שהוא מחזיק אותו בצורה יותר חזקה אז הדת מנצח אותו וכן את ההישארות בו או החזרה בשאלה, וזה אומר שכל שנכנסים בדרגות יותר גבוהים אז זה יותר קשה להישאר בדרגה זאת, וזה מעיד שמי שמושכים את הדת הכי חזק שיש הם לא ממשיכים להיות בשלב ומצב זה. ויש את מי שהם בעלי חסן, שהכי קשה להחזיק מעמד במצב זה אבל זה יותר יקר והכי טוב שיש מבחינת מעמד אצל האל, אלה שהם הכי פחות שיש בחיים האלו, בעלי החסן והמעשה המקובל ובעל הערך שיש או היה. זה דבר נורמלי שכל שמתקרבים ליום הדין וסוף העולם שהאנשים מגיעים בשלב מסוים לשיא של מעשים ואחר כך מתדרדרים ונופלים
במנוחה המוחלטת בלי מעשים טובים, ועל אלה קם יום הדין, מתה שאין מי שאומר “אין עוד מלבדו”, וזה מהנתינה לעבדים הכי טובים של האל שהוא ישתבח שמו לוקח איתם-הטובים בסוף עולם, ברוח טובה ונעימה ,שאם היו בתוך הר היא לוקחת אותם, ליד האל והחיים הנצחיים והמנוחה שאין עוד פסקי זמן חוץ ממנה, המנוחה האמתית ושנמשכת עד הנצח, ליד הנביאים והטובים ביותר שהתחילו דרך זאת ואנחנו שסיימנו אותה אם לא היה עוד זמן בחיים אלו.
