עטלפים דאו במשק כנפיים מעץ אחד למשנהו, מוארים אך לרגע על ידי הפנס הכתום. אביהוא נשען לאחור על כיסא הפלסטיק והביט ברחוב המואר. הישיבה בחוץ נעמה לו על אף הקור, כוס תה חיממה את כפות ידיו. משום מה, רק בחוץ יכל להנות מהבדידות באמת. בדידות בבית – יש בה מעין כליאה, בדידות בחוץ – יש בה מן החופש המשכר. הוא לא ידע אם יזכה לראות את דני חוזר הביתה, השעון על מסך הפלאפון שלו הורה שעוד מעט התאריך יזוז צעד אחד קדימה, דני יכל להגיע גם בארבע לפנות בוקר. רכב קטן ומטרטר התקרב אל הבית, אביהוא יישר את גבו והביט אל הכביש, ניסאן מיקרה ורודה הזדחלה אל שדה הראייה והמשיכה הלאה. גבו שב אל המשענת באיטיות, הוא נשף על התה באיטיות ולגם ממנו בזהירות. כמה זמן נותר לי כאן? עכשיו מסתיים יום רביעי, וחמישי מגיע בחטף, נדמה לי שהמשמרת האחרונה שלי תהיה ביום שישי, נראה שאין לי ברירה אלא לבלות כאן גם את יום שבת. נותרו לי שלושה ימים בסך הכל, שלושה ימים לברר האם שקד היא האחת בשבילי. שפתיו התעקמו במרירות, שלושה ימים כדי לדעת האם האחראית והעוזר שלה יצליחו להוציא אותי מדעתי. מחשבותיו הציגו לו את השניים בכל מיני אופנים מגוחכים, כנבלית על ועוזרה הלא יוצלח, כנץ ועכבר ואפילו כגרב ובוהן, איכשהו. הוא גיחך בינו לבין עצמו בהנאה לא מוסתרת כשקול טרטור נוסף נשמע במרחק, הפעם צליל הטרטור היה מוכר להפליא, אין ספק שאלו ההתנשפויות של הטרנטה של דני. הוא קם מהכיסא עם הכוס בידו וחצה את הגינה אל המדרכה, ואכן, אורות פנסי הרכב של דני הלכו והתקרבו, מעליהם ראה את דני אוחז בהגה ביד אחת ומעשן סיגריה בשניה, כנראה חושב על כלום ושום דבר. אביהוא הניף את ידו לעברו, דני שם לב אליו והגביר במעט את קצב הנסיעה שלו, עטלף שצלל נמוך מדי התחמק מהרכב ברגע האחרון.
