אביהוא גירד את מצחו והביט סביב על האולם הריק, שיר ישן של עמיר בניון התנגן ברמקולים של חדר האוכל. כמובן, אביהוא חיבר את הפלאפון שלו למערכת כדי לשמוע מוזיקה בזמן הקיפולים, הוא עבר כבר שמונים אחוז מהמשמרת. עדר תלמידי החטיבה אכל ונדד הלאה, כנראה לאיזו פעילות משמימה במדשאה עם אחד המורים. לאביהוא נשאר רק לנקות ולסדר את האולם לקראת הארוחה הבאה. ראשית, על המלחיות ומתקני המפיות לרדת מהשולחנות, רק אז אפשר לקפל את המפות ולדחוס אותן לפח. אחר יש לזרוק את כל שקיות הזבל אל דוחס האשפה הגדול, שהפיץ את ריחו בכל משטח ההעמסה שמאחורי המטבח. הכל הלך חלק, רק לסדר את הכיסאות בסמוך לשולחנות, והנה תכף הוא מסיים והולך לנוח בדירה השקטה. קול נקישות עמום הדהד במסדרון בין חדר האוכל ללובי, הולך ומתחזק, הולך ומתקרב, אביהוא הציץ מזווית עיניו אל עבר הכניסה, נעלי העקב השחורות של האחראית הגיחו מעבר למפתן הדלת, נושאות עליהן את האחראית בכבודה ובעצמה. היא הביטה היישר באביהוא, בוחנת האם העובד החדש מתבטל או עובד בכל הכוח, כמו שצריך לעבוד בשכר מינימום לדעתה. אביהוא חש על בשרו את המבט החודר של האחראית, והמשיך לסדר את הכיסאות במשנה מרץ מבלי להביט לעברה. היא התקרבה אליו בהדהוד עקבים.
“תגיד לי, למה יש כאן מוזיקה?” היא שאלה בטון עצבני.
אביהוא הביט בה בעיני עגל ופלט, “כדי להעביר את הזמן של הקיפולים בכיף.”
“עבודה זה לא לונה פארק, תנתק את המוזיקה הזאת מיד!”
פניה החלו להאדים והיא נראתה מגוחך, אביהוא קצת ריחם עליה, אבל בגלל הסימפתיה אליה הוא טעה טעות מרה.
“אבל מה הבעיה?”
כן, שאלה רציונלית שמכוונת אל יצור אמוציונלי בהחלט. אפשר רק לדמיין את נתזי הרוק שעפו משפתיה המשוחות באודם צעקני כשצעקה.
“הבעיה היא שאתה לא עושה את מה שאני אומרת לך וממשיך להתחכם איתי בשאלות מחוצפות!!!”
אביהוא נרתע לאחור, בורח מנתזי הרוק והקול המהדהד. הבעת פניו הייתה מזועזעת בהחלט, לא רק בשל התקרית הספציפית הזאת, אלא בשל ההבנה שמצפה לו עוד מהדבר הזה בשבוע הקרוב. הוא פשוט הנהן בשקט ושמר על הבעת פנים חתומה, אך בליבו חשב שלא משנה כמה כדורים תזרוק, אם הטבעת יותר קטנה מהכדור, לעולם לא תקלע סל. הכדורים הם כמובן השאלות שלו, הטבעת היא המוח של האחראית. על כל פנים, שיטת ‘הנהון בפנים חתומות’ הייתה חביבה עליו במיוחד, היא מצמצמת את האינטראקציה כמעט לאפס, שזה כמעט מושלם, ומאפשרת יציאה נוחה מסיטואציה מאיימת.
לבסוף, סוף כל סוף, הסתיימה המשמרת. כשסיים, הרגשת חופש מילאה את גופו וצימחה לו כנפיים בלתי נראות. בצאתו מחדר האוכל הבחין בשקד בקבלה, היא פשוט עמדה שם כמו תמיד, כאילו זה הדבר הטבעי ביותר לעשות. הוא ניגש אליה בשקט, היא חשה בנוכחותו והרימה אליו את עיניה.
“אהה… אני צריך שמפו לדירה והבנתי שיש לך קצת שמפו בקבלה?”
סימן השאלה לא היה נצרך, וגם אביהוא לא ידע למה הוסיף אותו, כנראה מבוכה.
“בטח,” היא ענתה והתכופפה לפתוח מגירה נסתרת מתחת לדלפק. אביהוא הביט סביב בלובי הריק, הספות עמדו דוממות זו מול זו, מנהלות שיחה שרק ספות יכולות לשמוע.
“יש כאן גם מרכך ותחליב רחצה, אתה רוצה?”
“בטח.” ירק אביהוא וחדל להביט בספות כדי לקבל מידיה שש שפורפרות קטנות.
“זה מספיק?” שאלה לפני שסגרה את המגירה.
“אני חושב שכן.”
המגירה נסגרה, אביהוא הביט בשפופרות, ואז בשקד.
“תודה רבה.”
“בכיף.” השיבה בחיוך.
הוא הרים את כף ידו באוויר לשלום ופנה אל היציאה, שקד שבה לעשות מה שעשתה לפני כן, מה שזה לא יהיה, ואביהוא פתח את דלת הלובי במהירות ונשאב החוצה אל תוך הלילה הקריר.
