קרני שמש בהירות עטפו את הדלת הלבנה, אביהוא לחץ על הידית בזהירות וניסה למשוך אותה אליו, הדלת לא זזה, היא נעולה, כנראה שהאחראית כבר עזבה. אגרוף קפוץ הונף באוויר, זה היה ניצחון קטן שהרגיש כמו עולם ומלואו. למרות היעדרותה, אביהוא השמיע את המוזיקה בווליום נמוך מהרגיל. כשאתה נוטל סיכון, עליך להיות זהיר. והזהירות אכן השתלמה, בדיוק כשאביהוא הוריד את מתקני המפיות מהשולחנות, נשקפה אליו מבעד לוויטרינה דמותו של העוזר של האחראית חוצה את המדשאה לכיוון חדר האוכל. איך אין לי כוח אליו, מלמל אביהוא לעצמו. העוזר לא היה אדם מבריק במיוחד, למעשה, נדמה היה שאין כישורים מספקים לשום עניין אחר חוץ מלתפקיד שהוא ממלא. גופו השפוף התהלך ברחבי בית הארחה והיה לנטל חברתי לכל מי שבא איתו במגע, הדבר היחיד שהיה מוצלח בו הוא חנפנות, וכל החנפנות שלו כוונה אל האחראית.
כמו חיה שאבולוציה של שנים פיתחה אותה רק בכיוון אחד כדי לשרוד. באופן כמעט אינסטינקטיבי נשלחה ידו של אביהוא עמוק אל תוך הכיס, אצבע אחת זהירה איתרה את כפתור הנמכת השמע ולחצה עליו ממושכות, המוזיקה ברמקולים הושתקה לגמרי. אביהוא שב מיד אל הורדת מתקני המפיות בלי להעיף מבט נוסף בוויטרינה, הוא אפילו לא הסתובב כששמע את הדלת האחורית נטרקת מאחורי גבו של העוזר. אביהוא יכל להרגיש במבטו העכור של העוזר שוטף את חדר האוכל ונעצר דווקא עליו.
“הכל בסדר כאן?” צלצל קולו של העוזר בטון מתגרה.
אביהוא הסתובב במהירות והביט בעוזר במבט מופתע, כאילו רק עכשיו שם לב לנוכחותו בחדר האוכל.
“כן. הכל הולך חלק.” ענה בטון היבש ביותר שיכל לסגל לעצמו.
העוזר עיקם את אפו בחשדנות והביט סביב בשנית, מבטו נעצר על הרמקולים שהיו תלויים הקיר.
“למה האור הכחול של הרמקולים דולק?”
“מה הכוונה, דולק?” היתמם אביהוא.
“במילים אחרות, למה הרמקולים דלוקים.” אמר העוזר בקול נרגז.
אביהוא משך בכתפיו ושמט את קצות שפתיו מטה. התנועה הזאת הפעילה טיק בגבתו של העוזר, שנשלחה אל על.
“האחראית סיפרה לי שיום אחד השמעת כאן מוזיקה בקולי קולות, ושהיא אוסרת עלייך לשמוע מוזיקה ברמקולים.”
אביהוא שתק, אין לי שום סיבה להגיב על המשפט הזה, הדהד קול במוחו.
“היא שלחה אותי לבדוק אם אתה לא מפר את הוראותיה, ומה אני רואה? שהרמקולים דולקים… מוזר, לא?”
“בהחלט משונה.” הסכים אביהוא בכל ליבו, הוא ידע להעמיד פנים מצוין כשהיה צריך.
העוזר לא נראה מרוצה מהתשובה של אביהוא, למעשה, התמימות שבה הרגיזה אותו עוד יותר.
“אתה לא תעשה פה מה שבא לך! אתה מבין?!” צווח העוזר לפתע, רוק ניתז משפתיו.
למשמע הצווחה חש אביהוא יותר רחמים מבהלה. למעשה, הצווחה הזאת סימנה ניצחון לאביהוא, ברגע שהצלחת להוציא את אויבך מכליו, הניצחון תמיד בהישג יד.
“טוב בסדר, אני לא אעשה מה שבא לי. אבל מאיפה לי לדעת למה הרמקולים דולקים?”
העוזר הביט לצדדים, מחפש דרך להאשים בה את אביהוא, כל דרך. משלא צצה דרך שכזו, הוא נעץ באביהוא את מבטו הצר והצביע לעבר ארון החשמל.
“תכבה את הרמקולים, עכשיו.”
אביהוא לא מש ממקומו, לא התחשק לו לציית למישהו כמו העוזר, גאוותו סלדה מכך. מבטו הצר והזועם של העוזר הלך והתהדק על אביהוא, שתחושת אשמה הניעה אותו לבסוף לגשת לארון החשמל ולכבות את הרמקולים. בסופו של דבר, הודה בפני עצמו, אמרו לי לא לשים מוזיקה ברמקולים במפורש, תהא הסיבה מטופשת ככל שתהא, ועדיין הלכתי ושמתי. אם יצאתי מהמקרה הזה בזול, אין סיבה להמשיך להתעקש על המחיר. העוזר יישר את גבו הכפוף מעט ונראה מרוצה מאוד. חיוך עקום התפשט על פניו המקומטות והרים את לחייו הנפולות מעט מעלה.
“עוד משהו?” שאל אביהוא בחוסר סבלנות.
העוזר הניד לאט בראשו לשלילה ודשדש לכיוון הדלת הראשית, אביהוא הביט בדממה בעוזר שחצה את חדר האוכל, יצא אל הלובי והחל לחפור לשקד שעמדה בקבלה ונראתה מאוד לא מעוניינת בשיחה. אנחה נפלטה מפיו ומבטו שב אל השולחנות. מה עשיתי לפני שהאדיוט הזה הפריע לי? נכון, הורדתי את מתקני המפיות מהמפות, ועכשיו צריך להחליף את המפות עצמן. הוא המשיך את עבודתו בדממה והביט מדי פעם דרך הוויטרינה, ענני השמיים זזו הצידה והשמש הציצה על הדשא והמאגר, עופות מים ריחפו באוויר, מחפשים ארוחת צהרים מוקדמת.
