שונשן התעורר רק בצוהריים. הוא היה חלש וכאוב, ולא היה מסוגל לקום ממיטתו. קנניאל עדכן אותו במה שקרה מאז שנפגע, סיפר לו על שני האחים והסביר שאין להם אפשרות לצאת מכאן.
נקישה רכה נשמעה בדלת, והיא נפתחה. בף נכנסה פנימה אוחזת מגש ועליו קערה מהבילה וכוס סוקולטה חם. הנערה לבשה שמלה חומה ארוכה ומקושטת, כזאת שרואים רק אצל אצילים. “התעוררת!” קראה בהתרגשות כשראתה את שונשן מביט בה. היא הניחה בזריזות את המגש על השידה שלצד מיטתו, התקרבה אליו והביטה בו מקרוב. אור פלאי נדלק בעיניה כשהביטה בו.
שונשן הביט בה כמהופנט. “למה את נראית לי מוכרת?” גמגם. “אני מרגיש כאילו אנחנו מכירים.”
האור דעך בעיניה, וסומק קל עלה בפניה החיוורות. “מופתי רפואה חזקים, במיוחד כשמדובר בחולה גוסס, מחייבים השקעת רגש גדולה. לפעמים זה משאיר זיכרון… שלא שוכחים.”
פניו של שונשן החווירו. “המצב שלי היה עד כדי כך חמור?”
“אתה תהיה בסדר,” חייכה אליו ברוך, “אבל תצטרך לנוח, לפחות שבוע, ואחר כך מצפה לך תקופת החלמה ארוכה.” קנניאל היה בטוח שהלוחם הצעיר יתנגד, אך הוא הביט בנערה בעיניים מעריצות ורק הנהן בשתיקה.
לאחר מכן נכנס גם רף לחדר. אחותו אילצה אותו לבקש את סליחתו של שונשן. רף מלמל כמה מילות התנצלות ורמז שכל זה היה נמנע אילו שונשן לא היה מתנפל עליו. השניים נמנעו מלהביט זה בזה, והמתח ביניהם הורגש באוויר. כשעזבו, נשארה בף למלמל מילות רפואה חרישיות מעל הנער, ורק אז יצאה.
בערב ישבו התאומים עם קנניאל לארוחת ערב במטבח. ריח המרק מילא את החדר. בף הגישה לשונשן אוכל בחדרו וציוותה עליו לישון. עיניו עקבו אחריה עד שסגרה את הדלת מאחוריה.
שלושתם ישבו סביב שולחן העץ העגול ואכלו בשקט את מרק הירקות שהכינה. “בשביל מה כל הדלתות האלה?” שאל קנניאל כשסיים. קירות הדירה היו מלאים דלתות זהות לחלוטין – שתיים לחדרי האחים, אחת לחדרו שלו, ועוד אחת לחדרו של שונשן. אך עשרות דלתות אחרות הקיפו את החדר.
רף משך בכתפיו. “פתחנו כבר עשרות מהן. רובן מובילות לשום מקום. רק חושך וריח מוזר. עד שאתם הגעתם דרך הדלת ההיא, לא היה לנו מושג מה יש מאחוריה.”
“אז אתם לא נכנסתם לכאן דרכה,” אמר קנניאל, “זה אומר שיש דרכי יציאה נוספות מדירת המסתור.”
בף צחקה. “אתה מנסה לחקור אותנו כדי למצוא את הדרך החוצה? יפה. תבדוק כמה שתרצה. גם אם תמצא פתח, לא תצליח לעלות אל מעל האדמה – הדרכים נפתחות רק למי שיודע איך.”
בלילה, בעודו שוכב בחדרו, חשב קנניאל על דבריה. האם באמת לא יוכל לצאת מכאן בלעדיהם? הוא היה חייב לנסות בעצמו. כשהבית שקע בדממה, קם, התלבש ויצא. החדר המרכזי הואר באור פלאי של עששיות שלא כבו לעולם. הוא הצטער שלא לקח איתו את מטהו, אך האחים דרשו להפקידו בידיהם והסתירו אותו עם מטהו ושריונו של שונשן.
הוא פתח אחת הדלתות. מאחוריה השתרר חושך מוחלט. קנניאל לקח עששית אחת מן הקיר ונכנס פנימה. האור האיר רק כמה צעדים לפניו. בף צדקה – זו באמת הייתה מנהרה ארוכה. הוא צעד בזהירות, מאיר את הקירות, אך לא ראה כל זכר לדלת אחרת. אחרי שעה ארוכה של הליכה הגיע אל דלת ופתח אותה בזהירות.
“נו? מצאת את היציאה?” חייך אליו רף מבעד לדלת. הנער ישב בחלוק תכלת על הספה מולו ופיהק. קנניאל עמד נדהם – זו הייתה הדלת שממנה יצא! איך זה ייתכן? “היית צריך להקשיב לאחותי,” אמר רף בעייפות. “הדלתות לא מובילות לשום מקום. תסתובב במעגלים, ותמיד תחזור לנקודת ההתחלה. לילה טוב.” רף נכנס לחדרו וסגר את הדלת, מותיר את קנניאל במבוכה.
מלילה ללילה נוכח קנניאל כמה צדק רף. לא משנה באיזו דלת ניסה, תמיד חזר לאותה נקודה. לפעמים נדמה היה לו שהוא שומע קולות משונים במנהרות, או רואה הבהובים רחוקים – אך הכול נעלם כלא היה. כל ניסיון חדש רק ייאש אותו יותר.
גם האבחנה של בף התבררה כנכונה. בדיוק שבוע לאחר שנפצע, קם שונשן ממיטתו. הוא עדיין היה חלוש ונזקק למקל כדי לעבור מחדרו אל החדר המרכזי. כשבף הייתה בסביבה, עיניו דבקו בה. כשהבחינה בכך, היו פניה מאדימות. אך כשנשאר לבדו, היה שוקע בהרהורים קודרים. מה יהיה כשאחלים? האם הגדוד מחפש אותי? מה יחשבו סווגר ואדרוד כשישמעו שילד חיוור כמעט הביא למותי? ומה תאמר בף אם אדבר על חזרה?
כשנמצא לבדו עם קנניאל, ניסה חברו לדבר איתו על בריחה, אך שונשן תמיד שינה נושא. קנניאל לא היה עיוור. המבט ששלח הלוחם הצעיר בבף גילה לו הכול.
בשבוע הראשון עוד פרצו כמה מריבות בין רף לשונשן. רף לא הסתיר את סלידתו מהלוחם השחור של מפלגת האדם העליון – או, כפי שכינה אותם תמיד, “הבוגדים”. “די כבר עם זה!” אמרה בף יום אחד כשנמאסו עליה הצעקות בין השניים. “בבית הזה לא יוזכרו יותר המילים האלה, אתם שומעים?!”
מאותו יום שרר שקט בבית, אך מתחת לפני השטח המתח נותר. רף היה מביט בשונשן במבט עוין, לא מתוך שנאה בלבד, אלא מתוך כאב שלא דיבר עליו. שונשן השתדל להתעלם ממנו, אך בלילות, כשהכאבים גברו, היה שוקע בזעם אילם. רק כשבף נכנסה ולחשה מעליו מילות רפואה, היה הכול מתפוגג כעשן.
כלפי חוץ שמרה בף על שקט ושלווה, אך בלילות הייתה מרטיבה את הכרית שלה בדמעות. לא על הפצוע בלבד, אלא על עצמה – על הגבול שחצתה בלי לשים לב, בין מה שנכון, למה שנראה נכון ללב. מה יאמר אבא אם ידע שאני מרפאת לוחם שחור? רף הרי צודק, אסור לי לסייע לו… אבל אני לא יכולה לראות אותו סובל, הוא בסך הכול נער…
עם קנניאל הסתדר רף היטב. הם דיברו רבות ונעשו חברים, אך גם לו לא גילה רף את סוד הסתתרותם כאן.
כשגבר האמון בין הארבעה, הרשו האחים לאורחיהם להיכנס לחדר האימונים. היה זה חדר גדול מאוד, כמעט אולם. תקרתו הגבוהה הוסיפה תחושת מרחב. החדר היה מואר היטב, אף שקנניאל לא ראה שום מקור אור. שם היו התאומים מתאמנים בעשיית מופתים. שליטתם בכוח הייתה חדה ומדויקת. הם התאמנו בכל סוגי המופתים – חוץ ממופתי התקפה. מה שהדהים את קנניאל היה שהם לא השתמשו במטות פלא, אלא בדיבור ובהנפת ידיים בלבד.
קנניאל אהב את השעות בחדר האימונים. בכל פעם שפתח את הדלת, חש כאילו זרמי חיים מקדמים את פניו. קולות הלחשים עלו וירדו, אורות כחולים ולבנים נורו מידיהם של האחים, הסתחררו באוויר ונבלעו בקירות החלקים.
התאומים הציעו לו להצטרף לאימונים. הם התגלו כמורים מעולים, והוא התקדם במהירות – הרבה יותר מבכל החודשים בבית הספר. גם שונשן, שישב בצד וצפה בהם, עודד וקרא קריאות חיזוק, אך מבטו חזר שוב ושוב אל בף, בעודה ממלמלת את לחשיה.
משבוע לשבוע התגבשה החבורה, והאמון ביניהם גבר. אף שלמעשה היה אסיר בבית התאומים, חש קנניאל נינוח לצידם. שוב לא הרגיש דחוי. אבל בלילות, כשהשקט ירד על הבית, היה שב להרגלו. הוא קם ממיטתו, לקח עששית וחקר מנהרה חדשה – לא מתוך תקווה אמיתית למצוא את היציאה, אלא מפחד שיאבד את הרצון לחפש בכלל.
באחד הלילות פתח את הדלת האחרונה שנותרה. המנהרה לא נראתה שונה מקודמותיה. הוא לא ציפה לדבר. אלא שבעודו צועד ומהרהר, נתקל לפתע במשהו והשתטח. העששית נשמטה מידו והתנפצה. חושך מוחלט עטף אותו. הוא מישש באפלה עד שנגעו ידיו במקל. כשחלפה ידו על פניו, נדלק אור בקצהו. זה לא מקל – אלא מטה פלאים!
תחת האור הקלוש ראה שהמטה ירוק, קצהו מצופה מתכת מוזהבת, ותחריטים משונים מכסים אותו לאורכו – שונה מכל מטה שראה. המטה הבהב באור רך, כמו לב פועם. קנניאל קם ממקומו, מהופנט. הוא הרגיש כאילו המטה מדבר אליו, מדריך אותו. הוא עצם את עיניו ופסע קדימה על פי תחושת ליבו.
לאחר כמה דקות חש שהוא עולה מעלה. כשפקח את עיניו, ניצבה לפניו דלת. הוא פתח אותה ביד רועדת – והפעם לא קידם את פניו האור החמים של הדירה, אלא אור ירח מלא. קנניאל היה בחוץ. הוא ירד אל מתחת לאדמה בליל ירח מלא – ויצא בליל ירח מלא. חודש שלם בילה בבטן האדמה בלי לראות שמיים.
חיוך רחב התפשט על פניו. הרוח הקרירה נגעה בלחייו כמו זיכרון ישן. “זה אמיתי?” לחש לעצמו, כמעט בוכה. הוא רצה לצעוק, אך עצר. הוא הביט סביב. העצים הגדולים של היער לא נראו. רק שיחים נמוכים הקיפו אותו. אך אם אינו ביער – היכן הוא? הוא הסתובב, וליבו החסיר פעימה. חומת בית הספר התנשאה מולו. הדלת שממנה יצא הייתה חלק ממנה!
משב רוח חזק נשב וטרק את הדלת. הדלת נעלמה בתוך החומה, כאילו לא הייתה מעולם. רק כשהתקרב שוב עם המטה, הופיעה מחדש. אז הבין – הדרכים נפתחות רק באור המטה. האם זה הסוד שבגללו לקחו מהם התאומים את המטות?
הוא הרים את עיניו. אם זו חומת בית הספר, הרי שהוא נמצא בתוך שטחו, ורף אמר שגדוד האדם העליון השתלט על המקום – עליו למהר לצאת לפני שיתגלה. ובכל זאת, ליבו משך אותו אל הפינה שלו. רק מבט אחד אחרון, אמר לעצמו, מקום מושבו בצוק שמעל היער לא היה רחוק.
הוא סימן לעצמו את מקום הדלת והחל לטפס. הינה העצים שמאחורי הפינה שלו. לפתע חש כאילו משהו מוכר קורא לו ומושך אותו אליו. הוא צעד בין הצללים והביט לעבר הפינה המוכרת. דמות ישבה שם, כפופה. ליבו פעם בחוזקה.
מישהו מהגדוד? לוחם? עליו להסתלק בשקט. אך משהו עצר אותו, אותה משיכה מוכרת. הוא הביט שוב – זו לא הייתה דמות של לוחם, אפילו לא של גבר. זו הייתה נערה. מה עושה נערה בבית הספר, ובשעה כזאת?
הענף שעליו נשען נשבר לפתע. הנערה קפצה ממקומה והסתובבה לעברו, נועצת בו שתי עיניים ירוקות מפוחדות.
