בתוך הבית הזה, שהמולה וצעקות מילאו אותו תמיד, הייתי אחות בכורה לשישה אחים קטנים. שבעה ילדים, בית עמוס, ואני תמיד בתפקיד: לדאוג לבית, לנקות, לסדר, להרים, להרגיע את השטח. עשיתי הכל כדי שיהיה נעים, אבל האמת היא שלא באמת מישהו ראה אותי. אף אחד לא עצר לשאול מה איתי, מה אני מרגישה, או מי אני בכלל מתחת לכל המטלות האלה. אולי בעצם זאת הסיבה שתמיד נקיתי וסדרתי? כדי לקבל יחס ואהבה ?מילה חכמה ?דבר אחד בחיים האלה אני בטוחה .לנקות ידעתי .אמא תמיד סיפרה לכולם. שהיא לא הייתה יודעת איך להסתדר בלעדי. פה גם למדתי לקבל אהבה מאמא .זאת הייתה הדרך שלה
הפרטיות היחידה שהייתה לי בעולם הצטמצמה למיטת יחיד בחדר של חמש בנות, ולארון קטן עם דלת אחת. הדלת הזאת הייתה המבצר שלי. בפנים שמרתי את כל מי שהייתי באמת: ציורים, סיפורים, מחשבות וחלומות שאף אחד לא ידע עליהם.
ושם, על החלק הפנימי של אותה דלת ארון, רשמתי את מספר הטלפון שמצאתי במסמך ההוא של בית המשפט. המספר ששייך היה לאישה שצעקה מהצד השני של הקו, ושלימים ידעתי שקוראים לה נגה. סבתא שלי.
הדלת הזאת שמרה על הסוד שלי, ואני שמרתי עליה.
אבל המציאות לא חיכתה לחלומות שלי.
אני לא זוכרת תאריכים. כשאת ילדה שחיה במתח מתמיד, הזמן לא נמדד לפי לוח שנה. המשכתי להחזיק את הסוד הזה בבטן, להבטיח לעצמי שאתקשר שוב לסבתא נגה, ולהמשיך לקוות שהימים יעברו בשקט.
אבל אז הגיע היום ההוא.
הוא חזר מהעבודה במצב הרוח העצבני במיוחד שלו. בעלה של אמא שלי – שעד היום, מוזר ככל שזה יישמע, אני עדיין קוראת לו “אבא שלי”, אולי מתוך כבוד, אולי מתוך הרגל של שנים, אולי שניהם יחד.
הוא נכנס טעון, על סף פיצוץ. אחי ואני היינו בסלון, וכנראה שלא היינו מספיק בשקט. זו מעולם לא הייתה סיבה אמיתית, אבל העצבים שלו היו מוגזמים, חסרי שליטה.
הוא שלף את החגורה.
הכל קרה בשבריר שנייה. זרקתי את עצמי לרצפה, התקפלתי לכדור קטן והצמדתי את הרגליים בכוח לתוך הבטן כדי להגן על עצמי כמה שאפשר. שמעתי את ההצלפות והרגשתי את הכאב הצורב שורף לי את הגוף. בכיתי בצרחות של חוסר אונים, והוא עמד מעלי וצעק שאהיה בשקט.
ברקע שמעתי את אמא שלי. היא עמדה שם מבוהלת וצעקה לו: “תעזוב אותה! תעזוב אותה כבר!”
אחרי כמה דקות ארוכות כמו נצח, הוא עזב את החדר.
נשארתי על הרצפה, מתנשפת, רועדת כולי, מנסה לבלוע את הדמעות. אבל לא הצלחתי להפסיק, היבבות יצאו ממני מעצמן.
והוא שמע.
הוא חזר. הצעדים שלו התקרבו שוב, עצבני פי כמה, רק בגלל שבכיתי ולא הייתי מספיק בשקט. ושוב המכות, ושוב הזעם העיוור על זה שהגוף שלי פשוט לא הצליח לשתוק את הכאב.
ושם, על הרצפה ההיא, כשפניי קבורות בברכיים, משהו בי נחתם לתמיד.
הבכי נעצר מעצמו. הכאב עדיין שרף, אבל בעיניים שלי נדלקה אש קרה וחדה. חשבתי על הארון שלי, על הציורים והחלומות, ועל המספר של סבתא שרה שרשום שם על הדלת. עמוק בפנים נולדה הבטחה ברורה:
אם זה קורה עוד פעם אחת – אני עוזבת. לא אכפת לי לאן, לא אכפת לי מכלום. אני פשוט קמה והולכת.
