המכונה המושלמת

אני קרובה להקדים את מאסק, אני קרובה ליצור את המכונה המושלמת.

החלקים של המכונה מוכנים, הם במרתף, נשאר רק לחבר אותם.

אני צמתי כמה ימים כדי שהכל יהיה מושלם, בקושי ישנתי כדי שהכל יהיה מוכן בזמן, כדי שהעולם יראה למה אני מסוגלת.

הם לא יצליחו יותר להגיד שאני לא יודעת, שאני לא צריכה להתעסק בזה, שאסור לי להיסחף.

גרתי עם ההורים כי הם פחדו להשאיר אותי לבד, אבל הם השאירו אותי לבסוף כי הם ראו שאני בסדר, שאני בסך הכל גאון שמנסה להוכיח לעולם את הגאונות שלה.

הם נתנו לי את המקום שלי ולא יפריעו לי יותר.

אני יורדת למרתף ומתחילה לבדוק את המדדים, הכל נראה טוב, הכל חדש וטרי, המתכת טובה, המחשב מראה את כל הסימנים החיוניים, המוח שיצרתי מושלם.

היה לי את הבסיס הכי טוב כדי לחבר אותו, צברתי במשך שנים את האפשרות לחבר את המוח שיצרתי לדבר הכי טוב.

עוד מעט זה יתחיל, המערכת עולה.

אני ניגשתי לתא שבניתי, לתא שיכול לחבר את כל החלקים יחד ואז אני אצור את הרובוט המושלם, אני מצלמת הכל בוידיאו, אנשים צריכים ללמוד ממני איך ליצור משהו אמיתי.

אני מביאה את החלקים המוקפאים ומתחילה לייבש אותם, לחבר אותם למתכנת.

החלקים שהקפאתי כבר היו מחוברים לשבבים שיכולים לזהות את השלד, רק נשאר להפעיל את המערכת. כפתור אחד מפריד ביני לבין עושר והערכה שמגיעה לי, רק עוד כמה שניות ואני אראה לעולם איך אומנות פוגשת טכנולוגיה מתקדמת שהם מעולם לא ראו.

הכל כמעט מוכן, הכל מתועד, ההתראות חיוביות ואנחנו בפעולה.

הרובוט שלי פתח את העיניים, הוא נראה מבולבל. אני שמחה. הרגש הראשון שלו, ברור שהוא יהיה מבולבל, הוא מבין את עצמו, הוא מבין שהוא חי בתוך רובוט.

אני מסתכלת עליו ומנסה לדבר איתו, בינתיים הוא לא מגיב לי אבל זה בסדר.

אני מלבישה אותו בבגדים כדי שירגיש שייך והולכת להביא את המראה. הרובוט שלי קשור לתא, אני עדיין לא אשחרר אותו, קודם שיסתכל על עצמו, שיבין מי הוא, מה הוא.

והנה הוא, מסתכל על ההשתקפות שלו במראה והמילים הראשונות יוצאות מפיו.

“אמה, ילדה שלי, מה עשית לי?”

*

*

*

*