פרק 3: הלני
ענר –
ארבע שנים ביחידה מובחרת מלמדות אותך לא לסמוך על מקריות. בעולם הישן שלי, מקריות הייתה טעות, וטעות עלתה בחיים. כשעזבתי את השירות ופתחתי את הדוכן, הבטחתי לעצמי שאני מכבה את המנגנון הזה בראש. רציתי להיות אזרח פשוט שדואג רק לבצק ומלח.
אבל ביום חמישי בבוקר, המנגנון הזה נדלק מחדש, והנורה האדומה סירבה להפסיק להבהב.
זה התחיל בשמונה בדיוק. עמדתי מאחורי מדף הזכוכית, השעון בטלפון התחלף ל-08:00, והעיניים שלי ננעלו אוטומטית על פינת הרחוב, ליד תחנת האוטובוס.
היא לא הופיעה.
חמש דקות עברו. עשר דקות. בשמיים השמש כבר התחילה לטפס, הרחוב התמלא באנשים, אבל המעיל בצבע קרם והעיניים הכחולות שהפכו לעוגן שלי לא נראו באופק. ניסיתי להגיד לעצמי שהיא בטח חולה, או שאולי היא סתם איחרה את האוטובוס, אבל הבטן שלי סירבה לקנות את זה. הדרך שבה היא חלפה על פניי אתמול אחר הצהריים – חיוורת, מתוחה, בלי להביט בי ובלי הניפוף הקבוע שלה לשלום – לא עזבה אותי. משהו קרה לתכלת.
ביום שישי, האינטואיציה שלי כבר הפכה לחשד מבוסס. היא שוב לא הגיעה.
באותו צהריים, כשהתנועה ברחוב התחילה להירגע לקראת סוף השבוע, שמתי לב לזה בפעם הראשונה.
בצד השני של הכביש, ליד חלון הראווה של חנות האלקטרוניקה, עמד גבר צעיר. הוא היה לבוש בחליפה כהה שנראתה קצת כבדה ומחנקת למזג האוויר, אבל מה שתפס אותי היה המנח שלו. הוא לא הסתכל על המוצרים בחלון הראווה. המבט שלו היה מופנה באלכסון, ישירות לעבר הדוכן שלי. בכל פעם שהרמתי את הראש, הוא היה מסיט את המבט שלו חזרה לטלפון שלו, מקליד משהו במהירות.
החזקתי את המטלית ביד והמשכתי לנקות את משטח הנירוסטה, משתמש בהשתקפות של הזכוכית כדי להמשיך לצפות בו בלי שהוא ידע.
הוא עוקב אחריי.
הידיים שלי הפכו לאגרופים מתחת למשטח העבודה. מישהו צופה בדוכן שלי, והאנרגיה שלו לא הייתה של לקוח רעב. היא הייתה קרה, ממוקדת ומאורגנת מדי. הוא חיפש משהו. או מישהי.
ביום ראשון בבוקר, השגרה שלי כבר מתה לגמרי. תכלת לא הגיעה, והבחור בחליפה הכהה הוחלף בגבר אחר, מבוגר יותר וחזק יותר, שעמד בפינת הרחוב ולא הוריד ממני את העיניים. הם הציבו תצפית קבועה על הדוכן שלי. הם עבדו בצורה שיטתית ומסוכנת, כאילו הם רגילים לצוד אנשים.
סגרתי את המשמרת מוקדם מהרגיל, בארבע אחר הצהריים. פשטתי את הסינר השחור, נעלתי את דלתות הזכוכית של הדוכן, ויצאתי אל המדרכה. לא פניתי לכיוון הבית שלי.
הפעם, אני זה שעוקב.
הבחור בפינה קלט שאני עוזב והתחיל לצעוד במרחק בטוח מאחוריי. נתתי לו לגרור את הצעדים שלו אחריי במשך שני רחובות, מוביל אותו בכוונה לרשת של סמטאות צדדיות ושקטות מאחורי שוק הבשר הישן. המקומות האלה היו המגרש הביתי שלי.
ברחוב הרצל פניתי בחדות שמאלה לתוך סמטה ללא מוצא, ונצמדתי מיד אל מאחורי קונטיינר אשפה גדול, עוצר את הנשימה שלי.
שלוש שניות לאחר מכן, הצעדים המהירים שלו נשמעו בכניסה לסמטה. הוא נכנס פנימה בלחץ, המבט שלו סרק את המרחב הריק, מופתע שאיבד אותי.
לפני שהוא הספיק לעכל, יצאתי מהצללים מאחוריו. תפסתי את יד ימין שלו, סובבתי אותה מאחורי הגב שלו בנעילה אכזרית, והדפתי אותו בכוח אל קיר הלבנים הקר של הסמטה.
“ששש,“ לחשתי לו ישר באוזן, הקול שלי היה שקט וקפוא, הקול שלא השתמשתי בו מאז השחרור. לחצתי את המרפק שלי חזק בין השכמות שלו, מרגיש את השרירים שלו נדרכים בפאניקה. “מי שלח אותך, ולמה אתה מתצפת על הדוכן שלי?“
הגבר נאנק מכל הלחץ, אבל אז הוא פלט צחוק קטן ויבש, חסר פחד.
“אתה עושה טעות, בחור,“ הוא אמר בקול מחוספס, ובמבטא קל שלא הצלחתי לזהות. “תחזיר לנו את מה שהלני לקחה, ותגיד לנו איפה היא. היא שייכת לנו. היא באה איתנו הביתה, ואם לא – ואתה והדוכן הקטן שלך תעלמו מהרחוב הזה מהר מאוד אם תעמוד בדרך.“
הלני.
השם הזר הזה הדהד לי בראש, ובבת אחת הבנתי. הוא לא מדבר על שום הלני זרה. הוא מדבר על תכלת. הם רוצים אותה בחזרה, והם מוכנים לעבור דרכי כדי להשיג אותה.
כל הזכויות שמורות לRotemNash © 2026. אין להעתיק, לשכפל או להשתמש בתוכן זה ללא אישור בכתב מהסופרת.
