השעון בחדר עמד דומם, כמו צוחק על הזמן שנראה שנגמר לי. פנסי הרחוב השליכו את אורם הכתום על החלון, שרטטו צללים רכים על קירות חדרי הדירה הקטנה. ישבתי מול המסך, אצבעותיי מרחפות מעל המקלדת, מתלבטות. האתר היה פתוח על טיסה: תל אביב – ניו דלהי, מחר בשתיים בלילה.
רעש חלש של הודעה נכנסת קטע את הדממה. היא. “אני חושבת שזה באמת הסוף. אל תחפש אותי יותר.”
הרגשתי איך השורות הצפופות שעל המסך מיטשטשות. נשמתי עמוק. כל חיי היו סדורים כל כך, כמו שורת ספרים מדויקת, עד שהכול קרס. עבודה. זוגיות. חלומות. כולם נמסו לאוויר דחוס של שגרה.
בלי לחשוב פעמיים, הקלקתי: “המשך לרכישה.”
שדה התעופה בן גוריון, יום למחרת
ידיי רעדו קלות כשאחזתי בכרטיס הבורדינג. אנשים מסביבי נראו נלהבים או טרודים, אך אני חשתי תלישות מוחלטת. זו לא הייתה בריחה. זה היה מסע.
במטוס, כשהמריא מעל לאורות העיר, עצמתי עיניים. “מה אני עושה?” לחשתי לעצמי. לא הייתה תשובה, רק פעימה חרישית של התרגשות ופחד.
ניו דלהי
כשנחתתי, ריח כבד של תבלינים, עשן ואבק עטף אותי. ההמולה הכתה בי מכל עבר. צפירות ריקשות, מוכרי רחוב, צעקות, צחוקים, בליל שפות.
“אתה צריך עזרה?” קול עמוק וידידותי הפתיע אותי. הסתובבתי. גבר נמוך, בעל עיניים בוהקות ולבוש מסורתי, חייך אליי.
“שמי ראג’,” אמר, “נראה לי שאתה חדש כאן.”
כך החל המסע הכי לא מתוכנן של חיי.
