בורמה
המסע למנזר נמשך ימים. ריקשות, אוטובוסים מקרטעים, הליכה רגלית בין כפרים נידחים. הגעתי מותש, מיוזע, אבל בלב ידיעה שזו הדרך.
המנזר התנשא על גבעה ירוקה, מוקף עצי באובב ונוף עוצר נשימה של עמקים נפתלים. שער עץ פשוט, עם שלט קטן:
“Silence reveals truth.”
הימים הראשונים: סערת הגוף והנפש
עשרה ימים. ללא דיבור. ללא קריאה, כתיבה, או קשר עין. רק אני, נשימותיי, והמחשבות שניסיתי כל כך להימלט מהן.
ביומיים הראשונים גופי זעק. כאב גב, רגליים רדומות, דפיקות לב לא סדירות. הראש התרוצץ: מה אני עושה פה? למה אני לא חוזר הביתה? מה עם צ׳?
בלילה השלישי חלמתי עליה. אנחנו יושבים שוב על גדות הגנגס, שקטים, מחייכים. כשהושטתי יד היא נעלמה בערפל.
התעוררתי שטוף זיעה.
שינוי
לאט, הנשימות הפכו רגועות.
המחשבות נרגעו.
השתיקה כבר לא הייתה עונש, אלא שלווה.
התחלתי לראות את היופי שבפשטות: טיפה שנופלת מעל עלה, אור שמש מרצד על רצפת האבן, צחוק חרישי של נזיר צעיר שניסה להסתיר חיוך.
שיחה בלתי צפויה
ביום התשיעי, אחד הנזירים הזקנים, שהפך לדמות אב עבורי, ביקש ממני לשוחח (יוצא דופן).
הוא הביט בי בעיניים מלאות חמלה.
“ראיתי את הכאב בעיניך.”
שתקתי.
“לעיתים, כשאנחנו אוחזים במשהו יפה מדי, אנחנו שוכחים שהוא לא שלנו. כמו מים בכף יד. תחזיק חזק – והם יברחו. תניח בעדינות – והם יישארו עד שיגיע זמנם להיעלם.”
הדמעות חנקו אותי.
“אני לא רוצה לשכוח אותה.”
הוא חייך.
“אתה לא תשכח. היא חלק ממך. לא כתמונה קפואה, אלא כתנועה עדינה של הרוח שחלפה והשאירה אחריה ריחוף של יופי.”
היום האחרון: השחרור
בבוקר, כשהשמש עלתה על האופק, הרגשתי שקט שלא ידעתי כמותו.
יצאתי מהשער, פסעתי לאט, הנשימה יציבה. ידעתי: אני לא בורח יותר. אני לא מחפש תשובות. אני פשוט נמצא.
הוצאתי את היומן שצ׳ נתנה לי במתנה לפני שנפרדנו. על הכריכה היה חרוט: “To the journey, not the destination.”
פתחתי עמוד ראשון וכתבתי:
“תודה, צ׳. היית הדרך והאור. אני ממשיך.”
