רוח שקטה שיחקה בשפמו של ניסים בובליל, החתול הברוד, שנח תחת צל מרפסת, אוזניו שמוטות לאחור. זה היה יום יפה להרהורים, אבל אפילו יפה יותר לנמנומים. הוא עדיין עיכל את החמין של שבת, והוא בהחלט לא ציפה לאורחים. אבל ציפיות לחוד וסדינים לחוד – (ניסים מכיר הרבה פתגמים, אבל לא את כולם הוא מכיר היטב) – קול טפיפות כבדות על מדרגות הברזל גרם לו לפתוח עין עצלה ולהרים את אוזן ימין. הכתם המטושטש שלמולו התבהר, זה לא אחר מקוקו שפינוז, החתול הכי מפוקפק ברחוב.
“מה המצב ניסים?” שאל קוקו במבטא חזק. המבטא שלו תמיד הזכיר לניסים חתולים סיאמיים.
“המרגש נועז, המרגש טוב.” ענה ניסים בלאות, מנסה להפחיד את קוקו בעזרת מילים גבוהות כמו ‘נועז’ ו-‘מרגש’. קוקו לא נראה מאוים במיוחד, הוא רק ליקק את כפתו והביט סביב בשוויון נפש.
ניסים הביט בו בעצבנות, “אתה מוכן לזוז? אתה מסתיר לי את השמש.”
“אבל אתה ממילא יושב מתחת למרפסת.” הקשה קוקו בסיפוק עצמי לא מובטל.
“בור ועם העץ, זה מה שאתה. אני בכלל ציטטתי את דיוגנס, שאמר לאלכס הקיסר שיזוז קצת, כי הכתר שלו מסתיר את השמש.”
“זה באמת קרה?” שאל קוקו בפליאה.
“אם זה כתוב אז זה קרה.”
“ואתה בכלל יודע לקרוא?”
ניסים התנשף בשאט נפש, “יודע יותר טוב ממך.”
קוקו הביט לשמיים, עוקב אחרי ציפור חולפת בריכוז. ניסים תהה לעצמו מה תהיה הדרך המהירה ביותר לגרש אותו מכאן, ואז תחילתו של רעיון החל לנצנץ במוחו.
“אתה יודע על מה קראתי לאחרונה?” סינן ניסים אל קוקו.
“על מה?” שאל קוקו ונשכב – כאילו כדי להכעיס – על הגב.
“על ניסים.” לחש ניסים בדרמטיות.
“קראת על עצמך?”
“לא! זאת לא המשמעות!” קרא ניסים בסמכותיות, “המשמעות היא ‘מקרה שאין לו הסבר’.”
“לדוגמא?” שאל קוקו, מרותק במבטו אל ניסים.
“לדוגמא, זה שהעלמתי את השפם שלך, זה נס!” הכריז ניסים בארשת ניצחון.
“מנוול אחד! מה עשית לשפם שלי?!” קרא קוקו וקפץ על רגליו, “תגיד לי איפה שמת אותו, עכשיו!”
“שמתי אותו בחצר של שי פייר.”
“לא בחצר של שי פייר! היא מסריחה לגמרי!”
ניסים משך בשרירי כתפיו, מה אפשר לעשות עכשיו.
“אני עוד אחזיר לך על זה!” הבטיח קוקו והחל לטופף אל עבר הרחוב, “אתה לא תצא מזה נקי!”
ניסים נשם נשימה עמוקה ועצם את עיניו שוב, מנסה לשכוח שכל זה קרה.
