“חברים וחברות, אני רואה שאתם רוצים שאני אפרוש.” אמר עובד וספק את כפיו בעדינות, חולצת הבורגר קינג מתרשלת בעדינות על משמניו. “מה עשיתי, לא טוב, מה עשיתי? יבב בלחש, משפיל את מבטו מטה בבושה. “אם אתם רוצים שאני אפרוש אני אפרוש.” אמר בקול בכייני אף יותר. הוא עיקל את שפתיו מטה, עוצר בכי נסתר, ולחץ את כפות ידיו בהשלמה. “את הקהילה, את כל מה שעשיתי… אני אקח אותם זה… ואזרוק אותם לפח. לא, לא,” שינה את טון דיבורו לפתע, “למה שאפרוש חבר’ה? למה אתם רוצים שאני אפרוש?” דרש לדעת במפגיע. “אני אפרוש, אפרוש חברה.” מלמל בדמע שלא יכירנו מקומו. עפעפיו נסגרו מאליהם בהשלמה סטואית, “למה? תכתבו לי פה בתגובות, למה אתם רוצים שאני אפרוש.” הסועדים ברקע מלמלו דברי בלע לא ברורים. “די!” קרא פתאום והניח את ידו על סוגר ליבו כאיש אשר חולשה פתאומית תפסה אותו לא מוכן. “זה, עושה לי לא טוב, צקק..” צקצק בשפתיו כלא מאמין, “חברה, אתם רוצים שאני אפרוש? אז אני אפרוש, אני אפרוש אם אתם רוצים, ברוב גדול. בסוף זה אההה…” ההתחלה זרמה לו חלק, אבל מילה אחת התחבאה ונעלמה לו, “אההה..” הוא הרים את ידו מבלי לשים לב, מחפש את המילה באוויר, “שלכם.” זה היה אחרי ההמשך, בוודאות. “אם אתם רוצים שאני אפרוש אני אפרוש.” והוא מיהר לכבות את ההקלטה ולחזור אל המטבח.
