במילון: “טרנספורם” — לבצע שינוי יסודי או דרמטי בצורה, במראה או באופי של משהו.
Table Of Content
- הקדמה (מרגיעה)
- אימת התרמילאים
- “סיבוב בארים”
- “הופעת סולו”
- תחילת המסע לפסגה
- פריצה אל תוך שפה…
- הטרנספורם האקזיסטנציאליסטי – “תותח פילוסופי”
- “מטח” של אסימונים נופלים – רגע של התפכחות קיומית
- תום ההשוואה
- תום הבדידות
- הבדידות ככאב קיומי
- סופו של “יום אחד”
- חיים של אחרים… הסוף
- גאולת הנפש – סיבוב בארים…
- לעוף כפגז תותח מה”הם” של היידגר…
- חופש הבחירה
- “פסגה אקזיסטנציאלית”.
הקדמה (מרגיעה)
קורא יקר,
הפרק הנוכחי במשרדו של הפרופסור נשען על מסע רעיוני שמקורו במספר זרמים פילוסופיים מרכזיים.
כיוון שהשיחה בפרק זה מתפתחת מתוך רעיונות עמוקים — ולעיתים מופשטים — מצאתי לנכון להציג מראש את הפילוסופים והעקרונות שעליהם נשען הדיון.
מטרתי אינה להעמיס תיאוריה, אלא להעניק לך מסגרת התייחסות פשוטה ככל האפשר שתאפשר להבין כיצד הרעיונות בפרק זה נולדו, כיצד הם התפתחו, וכיצד הם רלוונטיים לחיי היום־יום,
ההוגים שנפגוש כאן:
- ברוך שפינוזה — פילוסוף יהודי שחי לפני כ־400 שנה בהולנד ונחשב לאחד מגדולי הפילוסופים.
עיקרי תורתו – שפינוזה העמיד את רעיון שרשרת הסיבות המגבילה את האדם והחופש כתולדה של תבונה. ספרו המפורסם נקרא “אתיקה” בו הציג משנה מסודרת בצורה גיאומטרית של אקסיומות הגדרות ומשפטים דרך רציפה שתוביל את האדם לאושר הגשמה ואף לדבריו, לגאולת הנפש. (“אם יש דבר כזה שאם אמצאהו ואאמצהו, ימלאני לנצח שמחה מתמדת שאין למעלה ממנה.”)
משפט מייצג של שפינוזה שמחבר לפרק:
“חופשי נקרא אותו דבר, הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד, והנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד.”
משפטים לדוגמה של ברוך שפינוזה:
“בני האדם חושבים עצמם בני חורין מתוך שהם יודעים את מעשיהם ואינם יודעים את הסיבות שגרמו להם.”
“אין לך דבר שהאדם החופשי ממעט לחשוב בו כמו המוות. חוכמתו אינה התבוננות במוות אלא התבוננות בחיים.”
“חופשי אני קורא לאדם המודרך על ידי תבונתו על פני רגשותיו”
- ז’אן־פול סארטר — פילוסוף ומחזאי צרפתי , בן המאה ועשרים, מייסד תנועת האקזיסטנציאליזם
עיקרי תורתו – הגישה בה “הקיום קודם למהות”. בניגוד לעצם כמו סכין מכתבים, שתוכנן מראש לחתוך מכתבים, כמו שיהיה בעל ידית מעץ לאחיזה ולהב פלדה שיתאים לחיתוך מעטפות, ולכן מהותו קדמה לקיומו, האדם — על פי סארטר — קודם כל קיים, ורק אחר כך עליו לבחור את מהותו. במילים אחרות לחייו אין משמעות או מהות מולדת; עליו ליצור את מהותו, ולאחר מכן לקחת עליה אחריות — דבר שהרתיע רבים, שחששו מן החופש הכרוך באחריות זו.
משפט מייצג של סארטר שמחבר לפרק:
“האדם נידון לחופשי: נידון מכיוון שהוא לא ברא את עצמו; וחופשי, בכל זאת, מכיוון
שמרגע שהוא הושלך לעולם הוא אחראי לכל מעשיו.”
משפטים לדוגמה של סארטר –
“אדם חופשי הוא מי שמסוגל להגשים את תוכניותיו.”
“כאשר החירות אוחזת בנפשו של אדם, אין האלים יכולים לעשות נגדו דבר.”
“להיות חופשיים אינו להיות מסוגלים לעשות מה שאנו רוצים, אלא לרצות מה שאנו מסוגלים לעשות.”
- מרטין היידגר ( 26 בספטמבר 1889 – 26 במאי 1976) היה פילוסוף גרמני, הנחשב לאחד משני המשפיעים ביותר במאה ה-20.
עיקרי תורתו: השיחה בפרק מתבססת על שניים מאבחנותיו –
הראשונה – “הוויה חיה בתוך שפה” קרי – השפה הפנימית שלנו מבססת את ההוויה שלי, את מי שאנחנו, ועל כן שינוי בעצמנו עשוי מאוד להיות שינוי בשפה,
השנייה -“דאס מאן” (“ההם” בעברית) זהו כינוי לקולקטיב (כולם/הם) אשר האדם הפרטי נמשך לתוכו כדי לחוש שייכות, ביטחון ולהימנע משאלות קיומיות וכן סופג מתוכו תוכן או מגן מפני הריק הקיומי, ובכך מאבד את האותנטיות שלו.
משפט מייצג של היידגר שמחבר לפרק:
“ההיסטוריה מהווה השלכה אל העבר, אך העתיד תלוי בבחירתו של האדם.”משפטים לדוגמה של היידגר –
“האדם חושב שהוא אדון השפה, אך למעשה השפה שולטת בו.”
“לעולם אין אנו הולכים לקראת המחשבות; הן באות אלינו.”
“ההיסטוריה מהווה השלכה אל העבר, אך העתיד תלוי בבחירתו של האדם.”
“תפקידה העיקרי של הפילוסופיה: לשמר את כוחן של מילות היסוד החשובות ביותר.”
“בכל מקום אנו נשארים לא חופשיים וקשורים באזיקים לטכנולוגיה, אם נודה בכך ואם לאו.”
רעיונותיו של היידגר מאפשרים לנו להבין כיצד שפה וקולקטיב מעצבים את ההוויה, וכיצד יציאה מה“הם” היא תנאי לאותנטיות.
- וורנר ארהארד — סופר, מרצה ואיש חינוך אמריקאי, שנודע כאחת הדמויות המרכזיות בתנועת ההתפתחות האישית המודרנית.
הוא ייסד את רשת סמינרי האימון האישי EST (ראשי תיבות: Erhard Seminars Training) שפעלה בין השנים 1971–1984, ושברבות הימים התפתחה ל־Landmark Worldwide, המפעילה את “הפורום של לנדמרק” — תוכנית העוסקת בחינוך לפריצות דרך ולשינוי אישי.
עיקרי תורתו – טרנספורמציה — מפנה פנימי מהותי — המתרחשת כאשר אדם נעשה אותנטי ביחס למקומות שבהם אינו אותנטיהמודל החדש לאינטגריטי המושתת על לכבד את המילה שלך כעצמך ולחיות מתוך הקשר מעצים,
אחריות שהיא נכונות להיות גורם בעניין – מניע משפיע, מביא לידי ביטוי, משתתף – על פני קורבן / צופה
משפט מייצג של וורנר שמחבר לפרק:
“איך שאנשים מגיבים, נמצא במתאם לאיך שהסיטואציה מופיעה להם ואיך שסיטואציה מופיעה לאנשים, תלוי בשפה” (Depends on Language)
משפטים לדוגמא של וורנר ארהראד:
“בכל עת ובכל הנסיבות, יש לנו את הכוח לשנות את איכות חיינו.”
“אתה לא צריך לחפש אהבה כשזה המקום שממנו אתה בא.”
“אחריות מתחילה בנכונות להיות סיבה בחייו של אדם. בסופו של דבר, זהו הקשר שממנו אדם בוחר לחיות. אחריות אינה נטל, אשמה, שבח, האשמה, קרדיט, בושה או אשמה. באחריות, אין הערכה של טוב או רע, נכון או לא נכון. יש פשוט מה שקורה, והעמדה שלך.
“להיות אחראי מתחיל בנכונות להתמודד עם מצב מנקודת מבט של החיים שאתה המחולל של מה שאתה עושה, מה שיש לך ומה שאתה. זו לא האמת. זהו מקום לעמוד בו. אף אחד לא יכול לגרום לך להיות אחראי, וגם לא תוכל להטיל אחריות על אחר. זהו חסד שאתה מעניק לעצמך – הקשר מעצים שמשאיר לך אמירה בנושא החיים.”
מה שאנחנו רוצים להגיע אליו הוא שהחוויה האסתטית של אהבה, טוב לב ושמחה תהפוך לשגרה.
אימת התרמילאים
מגיסטר חי נכנס למשרדו של פרול
פרול: מגלגל את המסמך ב WORD… פופוליטיקה, סרבי…, אצטרה אצטרה, מאיר אריאל, טרמינל לומיטנט, מסע הבחירות, עוגת גזר בגרג ?. אז מה ? אתה בעצם לוקח אותה להופעה של היפסטרים? מחתרת, שוליים ?
אני: יציאה מהמיינסטרים, לרגע, לראות משהו אחר…
פרול: כן השוליים זוכים לכינוי “מוזר”, “הזוי” וכדומה… אתה יודע… בזמנו זה הצריך ממני שיחה כדי לקחת בת זוג להופעה דומה של מאיר… היא הגיעה עם דיעה שלילית, ואפילו ששונאת את השירים שלו ולדבריה “בגלל שהם מטופשים” – היית מאמין ? אך הודתה בסוף ששינתה את דעתה.
אני: ממך בכלל הייתי מצפה ללכת לבד…מה זה מצפה…זה לא רע ללכת עם בת זוג אך כבר התרגלתי לשמוע את הסיפורים שלך כ “גיחות סולו”
פרול:”גיחות סולו”…יפה…קלאסי, משקף את הדימוי…אז פלורה לא מראה התנגדות מיוחדת או מעלה ויכוח כלשהו…העדפה אחרת, זה שהוא מוזר, מילא, ללכת להופעה שלו ועוד בעמידה, עם חבר’ה צעירים, לא משהו מסודר, מאורגן…
אני: גיחת סולו, הופעת סולו… משהו שבני אדם פחות מעדיפים… אתה יודע, זה מצחיק, כי כל זה הזכיר לי משהו שקראתי השבוע…מאמר על תיירות של אינדיבידואלים ולעומת זאת על חבר’ה שנרתעים מלצאת לטיול לבד, ודירגו במאמר את הדאגות השונות שלהם בקשר לזה, אתה יודע מה תפס את אחד הדירוגים המשמעותיים ?
פרול: היתקעות בלי עזרה
אני:ארוחה בגפם, לאכול לבד וזה מדהים — כי זו לא סכנה אמיתית, אלא פחד מהופעה. פחד מהיות־לבד מול מבטים.
פשוט לא הצליחו לראות את עצמם סועדים בגפם ארוחה בקרב בני אדם זרים, מה גם שיושבים יחד עם בני זוג…
—————————
“סיבוב בארים”
פרול: כלומר להופיע, לא כמו להיראות, כמו showup באנגלית, עם משמעות של אירוע שבו וורנר ארהארד דיבר על אחריות, על בעלות בית כהצהרה שאומרת במשפט אחד here i stand שמשמעה אני מופיע, אני כאן, אני מודע, יש מישהו בבית, אני עומד מאחורי כל מה שמופיע. יש פה מישהו — לא דמות, לא תפקיד, לא מסכה. באמת מישהו.”
אני: זה ממש – הופעת סולו, לכן קנה אותי המנהג שלך של “סיבוב בארים” איך תיארת את עצמך שם…סתם יום שני בערב, שום אירוע מיוחד או ראוי לציון, ג’ינס נעלי ספורט טריקו שחור, קופסת סיגרויות, יושב על הבאר ,בירה ראשונה, מריץ דאחקות עם הבארמן…
פרול: ועובר לבאר הבא…
אני: אתה יודע שברבות השנים אימצתי את המנהג הזה, אפילו הכללתי אותו לכדי המונח, המושג “הופעת סולו” אפילו מסעות סולו ארוכים – פרסמתי אפילו סדרת כתבות בפייסבוק על המסע בשם “לבד אך לא בודד, ואפילו לא לבד” אך יחד עם כך אני יכול “לדווח מהבאר” שראיתי מעט מאוד אנשים, אם בכלל, במיצג כזה, כלומר בביטוי הטהור שלו
פרול: כן…יש שם איזה חופש, האדם, לרגע, לא הזהות האישית שלו — ואפילו לא החברתית.”
אני: הזהות החברתית – ופה עלי לשאול אותך – לא היה חסר לך מישהו? ליהנות אתו, לדבר איתו, לחלוק איתו את החוויה…
פרול: נהניתי מעצמי ונהניתי עם עצמי, הרכבת יוצאת כל יום שני ומי שעולה – עולה ומי שלא – לא ומי שרוצה לעלות שיגיע יום שני הבא
“הופעת סולו”
אני: אז אם כל המעשה הזה חסר תוחלת…אני המשוגע היחיד?
פרול: קח גם אותי בחשבון
אני:אז שנינו היחידים?
פרול:…לא היחידים אך מספרנו כל כך מועט שהסיכוי שתפגוש עוד אחד כזה באותו ערב…קלוש.
אני… אבל…למה רק לבאר… תחשוב על אדם שרוצה לצאת לחול…עזוב חו”ל, לקולנוע, למסעדה,לבילוי…מחפש שותפים ולא מוצא ולא יכול לצאת…זה תרחיש הרבה יותר סביר…
אתה יודע פרופסור… מאוד הייתי רוצה להכניס את החלק הזה בפרק ה REVIEW שלנו לנו אך חסר לי “הקשר הפילוסופי” מה נעשה כאן בפריזמה פילוסופית שעומד במקור של היכולת ל”הופעת סולו” או “סיבוב בארים” ומי הפילוסופים שתרמו לכך ואיזה רעיונות הם הביאו
שהרי אנחנו מסתכלים על התוצאה הסופית -“סיבוב בארים” ולא מתוך “לא דופק חשבון” או “לא איכפת לי מה יגידו” או “”אני מורד / הפוך מכולם” או “רוצה להיראות “מגניב” אלא מתוך ביטוי טבעי של היותי קיים.
מהו היסוד שמאפשר לאדם להופיע בעולם — לא כמרד, לא כהתרסה, לא כ”לא אכפת לי”, אלא כעצם היותו קיים?, ביטוי טבעי של הקיום שלו ?
תחילת המסע לפסגה
פרול: כדי לעמוד במקור של זה, הייתי מתחיל מברוך שפינוזה. לפי שפינוזה, כל הכוחות שמונעים חופש — ובכלל זה היכולת להופיע לבד — נובעים משרשרת סיבות שיצרה אותנו. שרשרת עמוקה, כמעט אינסופית, שמובילה אותנו לפעול מתוך דפוסים, פחדים, הרגלים, ולא מתוך בחירה.
אני: התחלה טובה. להבין קודם מה מונע חופש — במיוחד כשהמניעה עצמה נסתרת מן העין. ועל פי שפינוזה, רק דבר אחד יכול לגבור על השרשרת הזו: תבונה.
אז מי שמגיע ל‘הופעת סולו’… הביא איתו חתיכת תבונה. השרשרת נחלשה, והוא חופשי. אבל איך? מה התבונה עשתה שם?
פרול: כאן התבונה פעלה בסגנון אחר ביחס להוגי שפינוזה – היא לא ניסתה להבין או לגלות מדוע הופעת סולו קשה לאדם ובכך להחליש את התופעה – אלא כמו הפעילה “טכנולוגיה” כלשהי, עוצמה פילוסופית. משל בנתה באמצעות הנדסה גשר מעל נהר במקום לצלוח אותו בשחיה, או לנסות לייבש אותו
אני: “טכנולוגיה”… נשמע טוב, כלומר – כמו פתרון הנדסי לבעייה, לא לשנות את הבעיה, לחלוף מעליה
כמו בסרט The Matrix בו הילד ניסה להסביר לניאו כיצד לכופף כף ואמר לו – במקום לנסות לכופף את הכף היה נוכח לאמת, ניאו: מה האמת ? הילד: אין כף – אז איך יוצרים את ה”אין כף” הזה ?
פרול: אז הייתי מתחיל את המהלך מהמקום הבא, מה שלא יהיה…אותה תבונה תחילה יצרה קונסטיטוציה של self – עצמיות, כמו בריאה של עולם חדש מאין. שהרי אמרתי לך – “נהנה מעצמי ונהנה עם עצמי” משמע האדם נמצא בחברה טובה ומעניינת או ממלאת השראה -הוא עצמו
אני:יצר self, עצמיות, לא אישיות, עצמיות, מקום מונחה חזון, יצירה לא נסיבות ולא תורשה. מקום שהוא created על פני inherited. נוצר על פני נורש, יוצר על פני ממחזר
פרול:אז עכשיו עוברים לשאלה איך הוא הלך ועשה קונסטיטיוציה ל self הזה.
פריצה אל תוך שפה…
פרול:אז תחילה- פרץ לשפה. יצר את נוכחותה של עצמיות בשפה. יצר את ה self – העצמי האמיתי שלו – רק בשפה כרגע. איך הוא ידע שהסלף הזה קיים? הוא לא ידע. הוא רק עשה לו Establish בשפה.ביסס אותו שם. לא היה צריך לגלות דבר. רק ליצור את נוכחותו של הסלף הזה.
אני: **”אסטבלישמנט”** — כן, לא “ביטוי.” לא “תיאור.” אסטבלישמנט – כמו לייסד משהו. כמו להקים מוסד. כמו להכריז על מדינה. לבסס נוכחות. ה-self לא היה שם ומישהו תיאר אותו — ה-self לא היה שם ומישהו הקים לו מקום בשפה. 📜🩸
פרול:יותר מזה, על פי וורנר ארהארד, הוא פעל באקט של שפה יוצרת. הוא הכריז, הצהיר, הכריע שה self קיים. זו פרקטיקה שמשמשת לעוד ביסוסים של מושגים בחיים. שיוצרת משהו – כקיים על ידי פריצה לשפה בלבד
פרול: כך שהסלף הוא תוצאה של יצירה, לא תצפית. למעשה קביעה אפריורית (שבאה מתוך המחשבה בלבד) ולא קוסמולוגית (תצפיתית) או אונטולוגית (מה שיש) הוא קודם לכל תצפית. הוא קודם לכל הוכחה. הוא קודם לכל חוויה.
הטרנספורם האקזיסטנציאליסטי – “תותח פילוסופי”
פרול: “ועכשיו בא הנבוט.
עכשיו אותו אדם ביצע טרנספורם אקזיסטנציאליסטי. על פי סארטר — הקיום קודם למהות. אני קודם כל קיים, ורק אחר כך יש לי מהות שאני חופשי לקבוע אותה.”
אני: כלומר… לא נולדתי עם מהות. לא עם ‘מי אני’. לא עם ‘מה אני שווה’. לא עם ‘מה הייעוד שלי’. נולדתי רק עם האפשרות ליצור Self — ואז להעניק לו מהות.
פרול: הקביעה על קיומו של Self פותחת פוטנציאל יצירתי. היא לא מגלה מהות — היא מאפשרת מהות. היא לא תוצאה של מולד או מובנה — היא יצירה של חירות.”
אני: “אז בעצם… ה‑Self הוא המקום שבו המהות יכולה להופיע. הוא לא המהות — הוא ה־context שלה. הוא האסטבלישמנט. הבמה. המסגרת. בלי Self — אין איפה למהות לנחות.”
פרול: “לכן, כששואלים ‘מי אתה’,
התשובה האקזיסטנציאליסטית איננה ‘מה נולדתי להיות’,
אלא: אני הוא אוסף המהויות שיצרתי באופן אותנטי —מהויות שבחרתי להעניק להן מקום בתוך ה‑Self.
ה‑Self הוא המרחב, והמהויות הן הצורות שאני מטביע בו.”
פרול (נשען לאחור, מדבר בשקט של מי שמכיר את המהלך הזה שנים):
“עכשיו הוא קלט משהו מהותי. הוא ראה שיש לו זהות — כל השרשרת שיצרה אותו: הורים, נסיבות, פחדים, הרגלים, היסטוריה. והוא ראה שיש לו גם Self ריק — מרחב נקי, אסטבלישמנט, מקום שבו מהות יכולה להיווצר.”
(שתיקה קצרה. פרול נותן למשפט לשקוע.)
“ואז הוא עבר להכרעה השנייה. הוא אמר: אני ה‑Self הזה. ה‑Self הזה — הוא מי שאני באמת. ומכאן ואילך אני מחויב לחיות את חיי מתוך המקום הזה, לא מתוך הזהות הנורשת.”
“מטח” של אסימונים נופלים – רגע של התפכחות קיומית
פרול – מתוך ביסוס של עצמו, כעצמיות שלו, כ SELF שלו – החלה שרשרת של פריצות לתוך הבנות עמוקות –
תום ההשוואה
פרול: ראשית הוא הבין , שה self הזה הוא ייחודי ואינו בר השוואה לדבר.
אני: אני מבין, “תום ההשוואה” – במילים אחרות הוא קלט שהוא אבחנה ייחודית distinction באנגלית וומתוך הייחודיות שלו, ההשוואה הסתיימה.
הוא הפך להיות לא יותר ממשהו שם ולא פחות ממשהו שם ולא כמו משהו שם, הוא הפך להיות מי שהוא ה self שלו וכל השוואה אליו חסרת תוחלת. וסופה של ההשוואה, יצר חופש קיומי חדש.
פרול ממשיך בריצה המטורפת של קוביות הדומינו שמפילות כל אחת את הבאה אחריה
פרול: ומכיוון שההשוואה נעלמה, הוא התחיל לתפוס את עצמו — כמו ששפינוזה אומר — “מושג באמצעות עצמו”. לא דרך העיניים של אחרים, לא דרך מדדים חברתיים, לא דרך ‘כמה אני שווה’ או ‘איך אני נראה’.
ברגע הזה, העסק שלו עבר שינוי כיוון מוחלט: מלהיות עסוק בבני אדם — ללהיות עסוק בקוסמוס, בקיום, במה שאפשרי. הוא הפסיק לשאול ‘איך אני ביחס אליהם’, והתחיל לשאול ‘מה אפשרי עבורי בתוך ההוויה הזו’.”
אני: עכשיו כבר ניתן לשים לב – אם העסק שלו עבר להיות אל מול הקיום, כלומר – עבר מהיבטי היום יום להיבטים קיומיים – משמע מתחיל לנוע החוצה מה”הם” של היידגר – המצב שבו הפרט מאבד את עצמו בתוך מה ‘שכולם עושים’, מה ‘שכולם חושבים’, מה ‘שכולם מצפים’.
הוא מפסיק להיות ‘אחד מהם’, ומתחיל להיות הוא עצמו מול ההוויה.”
אני (שוקרון): “ברור לי עכשיו למה זה כל כך משמעותי. הרי הביקורת של היידגר על ה‘הם’ הייתה בדיוק זה: שהאדם עסוק ביום־יום, במה ש‘צריך’, במה ש‘מקובל’, במה ש‘כולם עושים’ — ובכל הזמן הזה הוא לא נוגע בשאלות קיומיות בכלל.
אני: אז אם הוא מפסיק להשוות, ומתחיל לפעול מול הקיום ולא מול הם, זה אומר שהוא יוצא מההמוניות ההיידגריאנית. הוא מפסיק להיות ‘אחד מהחבר’ה ומתחיל להיות עצמו בתוך ההוויה.”
אני: כלומר יש כאן שלוש רמות
אני: כלומר… יש כאן שלוש רמות של בדידות.
קומה 1 — הבדידות של ה‘הם’. לבד = בעיה. אין לי עם מי. אני צריך מישהו. הטלפון מציל אותי. זו הבדידות של מי שמוסר את עצמו לקולקטיב — ומפחד מהרגע שבו הוא נשאר בלי ‘הם’.
קומה 2 — הבדידות של האינטגרציה. לבד = בסדר. אני נהנה מעצמי. יושב על הבר, שותה בירה, מרגיש נוח בחברת עצמי. זו כבר לא תלות — זו נינוחות.
קומה 3 — מה שהוא הגיע אליו. לבד = לא רלוונטי. כי העסק שלו כבר לא עם בני אדם. העסק שלו עם הקוסמוס. עם הקיום. עם מה שאפשרי. במקום לשאול ‘עם מי אני’, הוא שואל ‘איפה אני בתוך ההוויה הזו’.”
תום הבדידות
פרול (ממשיך את רצף הדומינו, בקול שקט אבל חד): “וכיוון שהוא עבר לחיות מתוך עצמו, ומתוך זה שהוא מושג באמצעות עצמו, משהו עמוק קרה: הוא כבר לא נזקק לאיש. לא לאישור, לא לאהבה מבחוץ, לא למבט של האחר.
העסק שלו כבר לא היה עם בני אדם — הוא היה עם הקוסמוס. וכשזה קרה, הבדידות פשוט נעלמה.
לא כי הוא ‘מצא מישהו’, אלא כי הוא הבין שהוא יכול ליצור את כל מה שחיפש — אהבה, הערכה, משמעות — מתוך עצמו, מתוך אותו Self שהוא כמו מרחב אינסופי, אור שאין לו גבול, מקום שבו הכול אפשרי.”
אני: “פרופסור… הפלת עכשיו את קוביית הדומינו של הבדידות. הבדידות פשוט נעלמה.
וזה מסביר משהו שתמיד היה לי מוזר: איך בכלל אפשר לצאת בודד לסיבוב ברים? זה הרי בלתי אפשרי. אם אתה עדיין ב‘קומה הראשונה’ — לבד זה איום. אתה מחפש אנשים, רעש, טלפונים, הצלה.
אבל אם אתה חי מתוך ה‑Self, ומתוך ‘מושג באמצעות עצמו’, אז לבד כבר לא רלוונטי. אתה לא יוצא כדי לא להיות לבד — אתה יוצא כי אתה חי.”
פרול: נכון – כמו המקום שרצית להגיע אליו – ביטוי טבעי של היותך קיים
הבדידות ככאב קיומי
פרול (ממשיך את רצף הדומינו, בקול שקט, כמעט עדין): “וכיוון שהבדידות הסתיימה, נעלם איתה גם הכאב הקיומי שליווה אותה כל השנים. הכאב הזה — התחושה המתמדת של חסר, של ריק, של ‘משהו בי לא שלם’ — הוא היה תוצר ישיר של חיים מתוך ה‘הם’, ומתוך תלות במבט של האחר.
וכשהוא עבר לחיות מתוך עצמו, ומתוך ה‑Self שהוא מרחב אינסופי, הכאב פשוט התפוגג.
האדם מרגיש כאילו שק כבד הוסר מעל גבו. הצעדים שלו נהיים קלים יותר. הנשימה שלו נפתחת. הוא לא ‘נרפא’ — הוא פשוט הפסיק לשאת משהו שלא היה שלו מלכתחילה.”
אני: “זה מדהים… אין כאב, אין דיכאון, אין מחשבות טורדניות, אין רגשות קשים. כאילו כל המערכת שהייתה פעם רועשת — פשוט כבתה.”
פרול: (נושף עשן לחצר הקמפוס) “בעיקר משתרר שקט.”
פרול (ממשיך כאילו זו עוד קובייה שנופלת מאליה): “והתחנה הבאה ברצף הזה ברורה מאוד. ברגע שההשוואה נעלמה — הקנאה נעלמה איתה.
אין יותר ‘למה הוא יותר ממני’, אין ‘למה שם יותר טוב’, אין ‘למה אני לא כמו’.
כי אתה לא בר־השוואה. ואף אחד אחר לא בר־השוואה אליך. ה‑Self שלך הוא אבחנה ייחודית, ולא חלק מסקאלה.
וכשאין סקאלה — אין קנאה. אין למי לקנא, ואין במה לקנא. יש רק אתה, והקוסמוס שאתה חי מולו.”
אני: מה שמעצים עוד יותר את השקט, ומה שמראה איזה אולם מלא צרחות וצעקות היה שם לפני שהיה שם SELF
סופו של “יום אחד”
פרול ממשיך אל ה-קובייה
פרול:כיוון שהתלות באחר הסתיימה והכאב הסתיים חל הטרנספורם הקיומי הבא -ההמתנה הסתיימה. סופו של “יום אחד…” או בואו של “האחד” ויותר מזה. הוא הבין שהיום זה “יום אחד” וה”אחד” זה לא אחר מאשר – הוא עצמו.
זה הסוף של ‘יום אחד…’, הסוף של ‘כשיגיע האחד’, הסוף של ‘כשיהיה לי’, ‘כשאמצא’, ‘כשיקרה’.
הוא הבין שהיום — זה ‘יום אחד’. ושה‘אחד’ שהוא חיכה לו כל חייו — לא היה אדם אחר, לא נסיבות, לא עתיד, אלא הוא עצמו.
כשאדם חי מתוך ה‑Self, הוא מפסיק לחכות. כי אין יותר למי לחכות, ואין יותר למה לחכות. הוא כבר כאן.”
אני:כן, כמו כשתהיה לי זוגיות – אהיה מאושר, מוגשם, שלם…
פרול: בעיקר מתגעגע לרווקות :)))
חיים של אחרים… הסוף
פרול: כיוון שההמתנה הסתיימה ואין למה להמתין יותר – אדם,מצב, מקום או זמן, הוא החל לחיות בעוצמה את -החיים שלו מבלי להמתין לאיש או לתלות באיש את חייו כיוון שמושג באמצעות עצמו.
גאולת הנפש – סיבוב בארים…
פרול – מגיע לגאולת הנפש
פרול (מניח את הסיגריה, כאילו מסכם סדרה מתמטית שהגיעה לנקודת הסיום שלה): “וכיוון שהוא חי את החיים שלו — ולא את החיים של אחרים, וכיוון שהוא חי אותם עכשיו, ולא ‘יום אחד’, וכיוון שהוא מושג באמצעות עצמו, וההשוואה הסתיימה, וההמתנה הסתיימה, והכאב הסתיים —
קרה הדבר הפשוט ביותר, והעמוק ביותר: הוא נהיה חופשי.
לא חופשי במובן הרומנטי, לא חופשי במובן הפוליטי, אלא חופשי במובן הקיומי.
אז הוא לבש ג’ינס, טריקו שחור, נעלי ספורט, ויצא בגפו — בכיף — לסיבוב ברים.
לא כדי לברוח, לא כדי למצוא, לא כדי למלא חלל, אלא פשוט כי הוא חי. וזה מה שאנשים חיים עושים.”
אני: וזהו ביטוי טבעי של היותך קיים
פרול (מסתכל עלי לרגע, כאילו אומר: סוף־סוף הגעת לשם בעצמך): “בדיוק. כשאדם חי מתוך עצמו — החיים שלו הופכים לביטוי טבעי של קיומו. לא מאמץ, לא פרויקט, לא ‘להיות משהו’, לא ‘להגיע למשהו’.
פשוט להיות. וזה כבר מספיק.”
לעוף כפגז תותח מה”הם” של היידגר…
אני: הרומן נקרא “עם פילוסופיה לא הולכים למכולת” אבל מי צריך מכולת שאתה יכול ללכת לבאר לבד… תחשוב מה ההשלכות של חופש כזה…אתה הופך להיות אדם בעולם, עומד בפני עצמו, לא בר השוואה, אוטונומיה ממש
פרול: ומכיוון שהפך להיות אדם בעולם שעומד בפני עצמו ומושג באמצעות עצמו, עף כפגז תותח מה”הם” של היידגר (הקולקטיב שמושך אליו את הפרטים בכדי להשתייך ולהימנע משונות ואחריות)
אני: זה בדיוק מה שהיידגר מתאר כיציאה מה־Das Man — הקולקטיב האנונימי, הבלתי־אישי, ההמון שמכתיב איך “צריך” לחיות, איך “נכון” לחשוב, איך “ראוי” להרגיש. שלא טוב להישאר רווק וצריך להתחתן, שעדיף לקנות דירה מאשר לגור בשכירות
אני: “ועכשיו אני מבין איך נבנה התותח שהעיף אותו. כיוון שה‑Self שלו הפך להיות הכלי שמייצר את משמעות חייו, הריק הקיומי של פרנקל — נעלם.
וכיוון שהריק הקיומי נעלם, הוא כבר לא היה זקוק ל־‘הם’ של היידגר כמחסה מפני אי־הבנת פשר החיים או מפני השאלה ‘על מה כל זה’.
אז הוא פשוט… עף משם. כפגז תותח.”
פרול: מדוייק – אם אתה מסוגל ליצור מתוכך את משמעות חייך, דאס מאן נעלם ,מתייתר ומתאדה.
כי ה־‘הם’ מתקיים רק כל עוד האדם זקוק לו כדי למלא את הריק הקיומי, כדי לקבל תשובות מוכנות, כדי לא לשאת את האחריות על חייו.
אבל כשמשמעות נוצרת מבפנים — אין ריק. וכשאין ריק — אין צורך במחסה. וכשאין צורך במחסה — האדם עף משם. כפגז תותח.”
חופש הבחירה
פרול (ממשיך את הרצף כאילו זו עוד קובייה שנופלת מאליה):
“וכיוון שהוא חי את החיים האמיתיים שלו —
ולא את החיים של אחרים,
וכיוון שה‑Self שלו הוא מקור המשמעות,
ולא ה־‘הם’,
זכות הבחירה חזרה לידיו.
וכשזכות הבחירה חוזרת —
חוזר גם החופש.
לא החופש המדומיין של ‘תעשה מה שבא לך’,
אלא החופש הקיומי:
החופש לבחור את חייו מתוך עצמו.
ומאותו רגע
הוא הפך להיות אדם שעושה בחירות שמעוררות השראה —
דווקא משום שהן שלו,
ולא של הצרחות והצעקות מסביב
שאומרות לו מה ‘נכון’ עבורו.”
“פסגה אקזיסטנציאלית”.
פרול ממשיך אל – ה-פסגה
פרול: כיוון שהחל לבחור מתוך השראה. החל על פי סארטר לבחור וליצור משמעות עבור חייו, משמעות שממלאת אותו השראה וששווה לחיות בשבילה. עתה ה SELF שלו מתמלא במשמעות נוצרת וממלאת השראה שיצר עבור חייו. בדיוק כפי שסארטר התכוון ואף חלם.
אני: נכון, ואותה משמעות – כיוון שהוא יצר אותו – כרוכה באחריות. על כן גם כל החופש שהופיע שם – על פי סארטר, כרוך באחריות. אין לאן לברוח – זו בחירתך
פרול (מכווץ עין אחת, מחייך את החיוך הקטן שלו): “אז מגיסטר שוקרון… עכשיו מובן איזו שיחה מתוך תבונה מישהו עשה שם, ובכך החליש את הדטרמיניזם ויצא לסיבוב ברים — לבד — ובכיף?” (מוסיף חיוך רחב יותר) “:)))))))”
אני: “קורס אוניברסיטאי שלם… אבל מבין. :)))”
