הוא היה בן שבע עשרה וחצי כשזה קרה. או יותר נכון, כמעט קרה.
הם ישבו על גג בניין נטוש, רגליהם משתלשלות מעל העיר, והיא הריחה כמו שמש אחרי הגשם. הוא לא זכר על מה דיברו, רק שהעולם הצטמצם לשפתיים שלה. היא הסתכלה עליו, הוא הסתכל חזרה, והלב דפק כמו תוף באוזניים.
אבל הוא לא העז. והיא לא חיכתה לנצח. היא חייכה חיוך קטן, כמו סליחה, ואמרה “צריך ללכת.”
הוא נשאר שם לבד עוד חצי שעה, שפתיים רועדות. מאז, הוא לא הפסיק לחפש את הרגע הזה שוב. אבל הפעם, עד הסוף.
אין תשובות
אנא התחבר או הירשמו כדי לכתוב ביקורת
