00:30 במריבות עם הלב

אפשרי בכלל שתצא לי מהראש?

כל מה שתגיד ישמע בעיניי דבילי.

אין טעם לקרוא בין השורות ושמישהו יסביר לי.

לשבת ולתרץ למה לא יצליח זה הכי קל.

היה צפוי שמתישהו החיוך שלך יבוא לי במקולקל.

העיניים האלו שלא אומרות כלום וצועקות המון.

החלום היחיד שמשפיע , לבית ענק ועתיד בארמון.

למרות הכל לחיוך שלך התחלתי להתמכר.

הניצוץ בעינייך עתיד עוד לגרום לי להשתכר.

ההודעות עד מאוחר נתנו לי סיבה לקום.

עכשיו כשהלכת הלב שלי יצטרך שיקום.

הלב שלי דופק שוב ושוב , עוד יום ועד מחר.

כנראה שלא חשבתי שתבוא לי במחשבות ככה מאוחר.

השעה 00:30 בלילה ואני כותבת לי שירים.

קשה לי שהלכת , מצאתי את עצמי מחפשת חיים מאושרים.

אם רצית ללכת חבל שלא הודעת מראש.

אבל איך אני אמורה שזה יעבוד שוב , לכתוב ולדרוש?