פרק 2: תכלת
הבוקר שלי התחיל בדיוק כמו בכל ארבעת החודשים האחרונים: בנשימה עמוקה מול המראה, ובניסיון לשכנע את עצמי שהבחורה שנשקפת ממנה היא אכן אני. סידרתי את השיער החלק שלי עד שלא נשארה אף שערה אחת סוררת, החלקתי לתוך המעיל הגדול שלי, ויצאתי אל הרחוב.
במשך חודשים, החלק הכי טוב בבוקר שלי היה חלון זמן קטן של דקה אחת. בשעה שמונה בדיוק הייתי עוברת ליד הדוכן שלו.
בימים הראשונים, כשרק הגעתי לעיר הגדולה, מבוהלת ומנסה להיעלם, בקושי העזתי להרים את הראש. אבל אז קרה המקרה עם התיק שלי שנשפך על המדרכה הרטובה בגשם. הוא רץ לעזור לי, וכשהוא הגיש לי את החפצים שלי, ראיתי את העיניים שלו. הן היו חודרות, אבל היה בהן משהו כל כך מוגן ובטוח. באותו בוקר ראיתי גם את תג השם הקטן שהיה מהודק על הסינר השחור שלו: ענר.
מאז, בכל בוקר, עצרתי לקנות ממנו. זו הייתה הדרך השקטה שלי להגיד לו תודה. הוא תמיד שמר לי בצד את הבייגלה הכי חם, והחיוך שלו הפך לעוגן שלי. אבל מעולם לא היה לי את האומץ לדבר איתו מעבר לזה.
הבוקר, משהו בי השתנה. הרגשתי חזקה יותר. כשהתקרבתי לדוכן והוא הציץ אליי, לקחתי נשימה, ישבתי את המבט שלי ואמרתי את זה. “בוקר טוב.”
הייתי כל כך גאה בעצמי, אבל אז שמעתי אותו עונה: “בוקר טוב, תכלת.“
קפאתי. המילה הזו הכתה בי כמו זרם חשמל. תכלת. מאיפה הוא הביא את השם הזה? נשאתי אליו עיניים מבוהלות, והוא נראה אומלל ומבוהל לא פחות ממני. הוא מיד התחיל לגמגם ולהתנצל, הסביר שנפלט לו כי זה הצבע של העיניים שלי ושלא התכוון להמציא לי כינויים.
הבטתי בפנים הלחוצות שלו, ופתאום הרגשתי שמשהו נפתח לי בחזה. השם המקורי שלי, זה שניתן לי בבית, תמיד הרגיש לי כמו כלא. שם שסימל את זה שאני נחותה, בת יחידה בעולם של בנים שזוכים לכל הכבוד והירושה. אבל ‘תכלת‘? זה היה שם של חופש. של מרחבים. כשהוא אמר אותו, החלטתי באותו הרגע שזה השם שלי.
“אוקיי,“ צחקקתי, מרגישה את הלחיים שלי מתחממות. “אני תכלת.“
הלכתי למשרד כשאני מרחפת. הרגשתי שסוף סוף אני בונה לעצמי מציאות חדשה.
ההתרסקות הגיעה בארבע אחר הצהריים.
סיימתי את יום העבודה וירדתי למטה, מתכננת לעבור בצד השני של הרחוב, לנופף לענר לשלום כמו בכל יום, ולחזור הביתה. אבל כשהתקרבתי לדלתות הזכוכית של הבניין, הלב שלי החסיר פעימה, והרגשתי שאין לי אוויר לנשימה.
מחוץ לבניין, ממש ליד המאבטח שלא איפשר לו להיכנס, עמד גבר צעיר. הוא לבש חליפה כהה, שקשורה כל כך לעבר שלי וישר זיהיתי אותו. זה היה אחד האחים שלי.
הוא לא ראה אותי, המבט שלו סרק את הלובי, אבל עצם הנוכחות שלו שם גרמה לברכיים שלי לרעוד. הפחד הסטרילי הציף לי את הגרון. איך הם עלו עליי? איך הם מצאו את המקום הזה?
המתנתי עד שקבוצה גדולה של עובדים יצאה יחד, והתערבבתי בתוכם, משתמשת בהם כמגן אנושי כדי לצאת מהדלת השנייה. היד שלי נשלחה אוטומטית לתוך התיק, ננעלת סביב הגוף הקשיח והקר של הטייזר הקטן שלי. האצבע שלי הייתה מונחת על כפתור הבטיחות, מוכנה להסטה.
צעדתי על המדרכה בקצב מטורף, הדם דפק לי באוזניים. חלפתי על פני הדוכן של ענר. הרחתי את השומשום והבצק, וכל כך רציתי להביט אליו. רציתי את המבט המרגיע שלו, את הניפוף הקבוע שלו שיגיד לי שהכל בסדר. אבל לא העזתי להסתכל. ידעתי שאם אסתכל, הוא יראה שמשהו לא בסדר. הוא יתערב, ואני לא יכולה לגרור אותו לתוך המציאות המטורפת שאני בורחת ממנה.
אבל אז שמעתי את הצעדים מאחוריי. צעדים כבדים, מהירים, ממוקדים. מישהו עקב אחריי מהבניין.
המשכתי ללכת, ישר קדימה, מבוהלת, העיניים שלי התערפלו מרוב דמעות של לחץ. הרגשתי את המבטים של האנשים ברחוב, אבל לא היה לי אכפת. רק רציתי להגיע לתחנת האוטובוס.
המשכתי לצעוד, כמעט בריצה, עד שהגעתי לתחנה. למזלי, קו 42 בדיוק נעצר שם. עליתי עליו במהירות, כמעט ושכחתי להעביר את הכרטיס והרגשתי את היד שלי רועדת, התיישבתי במושב האחורי ביותר, נצמדת לחלון.
האוטובוס השתלב בתנועה והתחיל להתרחק. לקחתי נשימה עמוקה, מרגישה איך הלב שלי מנסה לחזור לקצב נורמלי. הצלחתי. התחמקתי ממנו.
הבטתי החוצה אל המדרכה שהלכה והתרחקה.
ואז הלב שלי נעצר.
על שפת המדרכה, במרחק של כמה מטרים מהדוכן של ענר, עמד אח שלי. הוא לא הביט באוטובוס. המבט שלו היה נעול ישירות על ענר, שעדיין עמד שם עם המטלית ביד והביט אל הרחוב, מנסה להבין לאן נעלמתי.
אח שלי שלף את הטלפון שלו, הקליד משהו, ולא הוריד את העיניים מענר.
הפחד הציף לי את הגרון בטעם מר של חומצה. הם לא רק מצאו אותי. הם שמו לב לשגרה שלי. הם שמו לב אליו.
האוטובוס פנה בעיקול של הרחוב והסיר את שניהם מהנוף שלי, אבל היד שלי המשיכה ללחוץ על הטייזר בתוך התיק בחוזקה. הבנתי את זה באותו הרגע, בבהירות מבהילה: המציאות שלי מתפרקת, והפעם, אני כבר לא היחידה שנמצאת בסכנה.
כל הזכויות שמורות לRotemNash © 2026. אין להעתיק, לשכפל או להשתמש בתוכן זה ללא אישור בכתב מהסופרת.
