פרק 4: השומר האישי שלי
(תכלת)
במשך שלושה ימים לא יצאתי מהדירה. שלוש יממות שבהן האור היחיד שראיתי היה פס דק של שמש שחדר מבעד לתריסים המוגפים, ושלושה לילות שבהם כל רשרוש של חתול בחדר המדרגות גרם לי לקפוץ מהמיטה, אוחזת בטייזר השחור שלי כאילו הוא חבל ההצלה היחיד שלי בעולם.
אבל הבוקר הרעב והשפיות הכריעו אותי. הייתי חייבת לצאת, הייתי חייבת ללכת לעבודה בבניין המשרדים, אבל ידעתי שאני לא יכולה לחזור על אותן טעויות. לא לקחתי את קו 42. לא עברתי ברחוב של הדוכן. שיניתי את מסלול ההליכה שלי, הלכתי דרך רחובות עוקפים, ארוכים ומפותלים, מוודאת בכל כמה צעדים שאף חליפה כהה לא נשרכת מאחוריי.
כשבניין הזכוכית הגבוה של מקום העבודה שלי הופיע סוף סוף בקצה הרחוב, הרגשתי הקלה קלה. שחררתי את האחיזה המתוחה ברצועת התיק שלי ונשמתי עמוק. הצלחתי, אמרתי לעצמי, התחמקתי מהם.
צעדתי לעבר דלתות הזכוכית הגדולות, מוכנה להיבלע בתוך ההמון האנושי של המשרדים, ופתאום זה קרה.
יד חזקה, גדולה וחמה ננעלת סביב המרפק שלי.
הלב שלי החסיר פעימה, וכל האוויר נפרד מהריאות שלי בבת אחת. הפאניקה הכתה בי כמו גל הדף קפוא. עוד לפני שהספקתי לצרוח, הגוף הגדול שמאחוריי משך אותי בנחישות ובעדינות הצידה, אל תוך נישה צרה ומוסתרת בין הבניין לבין חומת הבטון של החניון.
האינסטינקטים שלי, אלה שפיתחתי בחודשים האחרונים כדי לשרוד, פעלו מעצמם. שלחתי את יד ימין פנימה אל התיק הפתוח, האצבעות שלי נסגרו סביב הפלסטיק הקשיח של הטייזר, והסטתי את כפתור הבטיחות בנקישה חרישית מתוך התיק.
הסתובבתי בחדות, מוכנה להילחם על החיים שלי, אבל אז המבט שלי נתקע.
זה לא היה אח שלי. זה לא היה אף אחד מאנשי הכת.
זה היה ענר.
הוא לא לבש את הסינר השחור שלו מהדוכן, אלא ג’ינס וטי-שירט כהה. העיניים החומות שלו, שבדרך כלל הציפו אותי בתחושת רוגע, היו עכשיו מתוחות, סורקות את הרחוב מאחוריי בדינמיקה חדה וממוקדת. הוא נצמד אליי קרוב, מנסה להסתיר את שנינו בתוך הנישה הצרה.
“הם מצאו את הדוכן שלי,“ הוא לחש, הקול שלו היה נמוך ודרוך, והוא לא הסתכל עליי אלא על קצה הרחוב. “רק אתמול קלטתי אותם. הם מחפשים אותך… הלני.“
השם נפלט מהשפתיים שלו, והרגשתי כאילו האדמה מתחת לרגליי פשוט נעלמת.
הלני.
השם החשוך מהעבר שלי. השם שאף אדם בעולם החיצון החופשי לא אמור להכיר. השם שסומן עליי ככתם בבית של אבא שלי.
הפחד הטהור הפך בתוך שנייה לפרנויה משתקת. המוח שלי צעק לי בוגד. הוא עובד בשבילם. כל ארבעת החודשים האלה בדוכן, החיוכים שלו, המאפים, המבטים החמים – הכל היה הצגה. הכת שלחה אותו כדי ללכוד אותי, כדי לגרום לי להרגיש בטוחה ולמשוך אותי למלכודת.
“אל תיגע בי!“ לחשתי-צעקתי, הקול שלי רעד מאימה ומעלבון שצרב לי בגרון.
שלפתי את הטייזר מהתיק והצמדתי אותו בחוזקה, בלי להסס, ישירות אל תוך הצלעות שלו. היד שלי רעדה, אבל האצבע שלי הייתה מונחת על הדק ההפעלה, מוכנה לשחרר את הזרם החשמלי. “איך אתה יודע את השם הזה?! מי אתה? כמה הם שילמו לך כדי למצוא אותי?!“ דמעות חמות של בגידה התחילו לאיים לזלוג מהעיניים שלי.
ענר לא זז. הוא לא ניסה לחטוף לי את המכשיר מהיד, למרות שהגוף שלו היה חסון וגדול מספיק כדי לנטרל אותי בשנייה. הוא רק הרים את שתי הידיים שלו לאט בגובה החזה, מראה לי שהוא לא מתכוון לתקוף. המבט שלו נשאר נעול בשלי, יציב, חם, ובלי שום זכר של פחד מהנשק שהחזקתי נגדו.
“תכלת, תסתכלי עליי ותקשיבי לי טוב,“ הוא אמר, והקול שלו היה כל כך רגוע ומגונן שהוא כמעט הכריח את הדופק המטורף שלי להאט. “אם הייתי איתם, כבר מזמן היית בתוך המכונית השחורה שנוסעת עכשיו בקצה הרחוב. לא הייתי טורח למשוך אותך לפה.“
הוא לקח נשימה עמוקה, והחזה שלו נלחץ מעט כנגד הקצה של הטייזר שלי. “תפסתי את אחד האנשים שלהם אתמול בערב. הוא עקב אחריי מהדוכן לתוך סמטה חשוכה ליד השוק. הייתי צריך… להפעיל קצת כוח כדי לגרום לו לדבר. הוא פלט את השם הזה לפני שהוא ברח. באתי לפה כדי להבריח אותך, לא כדי להסגיר אותך.“
הוא הנמיך את הידיים שלו לאט, והניח כף יד חמימה ועדינה על גב היד הרועדת שלי, זו שאחזה בטייזר. “את חייבת לבטוח בי, תכלת.“
“איך אני יכולה לבטוח בך? אנחנו בקושי מכירים.. ואתה לא מכיר אותי אתה לא יודע מי אני ו..” הוא עצר אותי פתאום, “תכלת, את צודקת אני לא מכיר אותך ולא יודע מה קרה, אבל אני מכיר את התחושה שלי ואני מרגיש את הצורך להגן עלייך”.
הבטתי בעיניים שלו. ראיתי את הדאגה האמיתית, את הנחישות של הלוחם שבו, ואת העובדה שהוא אשכרה הסתכן ורב איתם בשבילי. לאט לאט, האצבע שלי החליקה מההדק. החזרתי את כפתור הבטיחות לאחור, והורדתי את היד, מרגישה איך כל הכוחות שלי עוזבים אותי בבת אחת.
“אני לא יכולה פשוט להיעלם איתך עכשיו,“ לחשתי, מנסה להסדיר את הנשימה שלי ולהחזיר את הטייזר לתיק. “עבדתי קשה מדי בשביל העבודה הזו, אני לא מוותרת עליה. חוץ מזה, הבניין הזה מאובטח בטירוף. יש שומרים בכניסה, קודים, מצלמות. הם לא יכולים להיכנס לשם. בפנים אני מוגנת.“
ענר הסתכל עליי, המבט החוקר שלו עבר מהעיניים שלי אל דלתות הזכוכית של המשרד, ואז חזרה אליי. “בפנים את מוגנת, תכלת. אבל מה יקרה כשתצאי? כשתלכי להפסקת צהריים? אם הם יקלטו אותך יוצאת, הם פשוט יעקבו אחרייך עד לדירה שלך, ואז הבית שלך כבר לא יהיה בטוח. הדירה שלי היא המקום היחיד שהם לא מכירים.“
הוא לקח נשימה עמוקה והנהן. “אוקיי. כנסי לעבודה. אני נשאר כאן בחוץ, ברחוב. אני אשמור עלייך מפה, ואף אחד לא יתקרב לבניין הזה. כשתסיימי את המשמרת, תצאי אליי. אבל אנחנו לא נלך ישר לדירה שלי.“
“למה?” שאלתי, חרדה חדשה מתגנבת לקולי. “הם יודעים איך אתה נראה, ענר. הם ראו אותך בדוכן. הם יעקבו אחרי שנינו!“
חיוך קטן וקפוא, חסר פחד, עלה על השפתיים שלו. “שינסו. היית פעם בסמטאות של דרום העיר בשעות הערב? יש שם רשת של מעברים, שווקים צפופים ובניינים נטושים שאי אפשר להעביר בהם מכונית, ובטח שלא לעקוב אחרי מישהו ברגל בלי לאבד אותו. אני אגרור אותם לשם, אנחנו ננער אותם לחלוטין, ורק כשאני אהיה בטוח במאה אחוז שהשטח נקי – ניכנס לדירה שלי. עכשיו לכי, אני שומר עלייך.“
“בסדר,“ לחשתי.
נפרדתי ממנו ונכנסתי במהירות דרך דלתות הזכוכית, הלב שלי עדיין הולם בפראיות אבל מסיבות אחרות לגמרי.
לאורך כל המשמרת שלי, לא הצלחתי להתרכז במסך המחשב. בכל שעה עגולה, כאילו נדחפת על ידי כוח מגנטי, קמתי מהכיסא שלי בקומה החמישית וניגשתי אל חלון הזכוכית הגדול המשקיף אל הרחוב. בכל פעם שהבטתי למטה, דרך האנשים והמכוניות הסואנות, מצאתי אותו. ענר עמד שם, נשען על קיר הבטון של החניון, העיניים שלו סרקו את המדרכות בלי הפסקה, דרוך ומוכן.
הוא באמת נשאר שם. בשבילי.
בפעם הראשונה מאז שברחתי מהכת, תחושת החנק בחזה שלי התחלפה במשהו חם, משהו שלא הכרתי מעולם. היה לי שומר ראש משלי, והידיעה שבשעה ארבע אני צריכה לרדת אליו ולברוח איתו אל תוך הסמטאות, גרמה לדם שלי לזרום מהר יותר. המתח רק התחיל.
כל הזכויות שמורות לRotemNash © 2026. אין להעתיק, לשכפל או להשתמש בתוכן זה ללא אישור בכתב מהסופרת.
*הערת המחברת:
כל האירועים, הדמויות והארגונים המוזכרים בסיפור הם פרי דמיונה של הסופרת בלבד. כל קשר בינם לבין קבוצות או אירועים במציאות הוא מקרי בהחלט.
