כמה זמן הלכתי אחרי העקבות? ובכן, אני לא יכול לדעת בוודאות. השלג והעצים שמרו על פנים חתומות, נראים תמיד אותו הדבר. רק הרוח שינתה כיוון ועוצמה מדי פעם, חשבתי לעצמי שזה מזל גדול שלא יורד עוד שלג, אחרת העקבות היו מתכסות ונעלמות באמצע הדרך. על כל פנים, כל שעשיתי למשך זמן לא מגדר היה לצעוד בשלג העמוק, עוקב אחרי העקבות ומרים את ראשי מדי פעם. התמונה המתמשכת הזאת נקטעה באחת כשהרמתי את ראשי וראיתי לפתע עשן מיתמר מעל לערמת שלג גדולה. איך לא שמתי לב אליה מקודם? עכשיו היא כבר די קרובה אליי, כנראה שהייתי צריך להרים את מבטי לעיתים תכופות יותר. סקרתי את הערימה ואת העשן בדקדוק, נראה שהעשן מגיע יוצא מאחורי הערימה, אבל מהיכן? אולי מבקתה? בקתה עם בני אדם ולדבר איתם וכיסא לשבת עליו? בטני החלה לרטון בעצבנות, גם אוכל לא יזיק, אבל יותר חשוב – אנשים יוכלו לעזור לי להבין איך הגענו לכאן. איפה חבר שלי באמת? אני מקווה שהוא לא מצא שום צוק לקפוץ ממנו, אני באמת צריך למצוא אותו. אבל פרה פרה, בוא נתחיל מלהגיע אל מעבר לערמה. המשכתי לצעוד, חושב על חברי הטוב ועל מרק עוף באותו הזמן.
ניחוח של עץ שרוף קיבל את פניי כשהגעתי לערמה, היא הייתה גבוהה משחשבתי, שלושה מטר בערך. עמדתי למרגלותיה, מביט מעלה ותוהה, ימינה או שמאלה? אני ימני – אז ימינה, לא שזה כזה משנה, חשבתי בגיחוך. בסוף אגיע לאותו המקום. סבבתי את הערימה מימין, שוקע עד הברך בשלג עמוק במיוחד. הליכה כזאת מתישה פי שניים מריצה, גופי העלה אדים ובטני שבה לקרקר, אבל לא העזתי לעצור או להוריד את המעיל, אם הזיעה שעל גופי תקפא אהפוך לארטיק גדול ומת. שמעתי רשרוש של עצים נחבטים זה בזה, כנראה מישהו מעמיס שם עצים להסקה, כדאי שאתריע על בואי.
“היי!” קראתי בידידות, “שלום! מי שם?”
הרשרוש נפסק באחת, מי שזה לא יהיה הוא עצר לחלוטין מעבודתו.
“מוכן או לא! אני מגיע!” צעקתי בחביבות, מקווה להפיג כל חשש או עוינות. המשכתי לשקוע ולהתקדם במקביל, עגלת עץ קטנה הציצה מעבר לערמה, אמנם היא לא הייתה גדולה ממריצה, ועדיין, מדובר בעגלה לכל דבר ועניין, עם גלגלים עגולים וזרדים עבים שמילאו אותה עד להתפקע.
“עצור שם!” שמעתי פתאום קול צייצני ומצווה.
עמדתי על מקומי, “אוקיי! עצרתי, מה עכשיו?”.
“ציין את שמך הפרטי ואת הגזע שלך.”
הובכתי כהוגן, לא ציפיתי לגזענות דווקא כאן, ביער מושלג ושומם.
“קוראים לי לב הארטמן, אבל אתה יכול לקרוא לי לב. ולגבי הגזע שלי, הממ, ובכן, אני מניח שאני מעורב?”
הקול הצייצני שתק לדקה קלה, שמעתי משהו נמתח בחוזקה ונעצר.
“יופי, מעורב זה טוב. אני לא סובל גזעיים, הם נפוחים יותר מהריונית לשישה. ועכשיו, תתקדם לאט עם הכפות למעלה, ואל תוריד אותן עד שאגיד לך, או שיהיה חבל.”
עשיתי כמצוותו, היה קשה עד בלתי אפשרי לדדות בשלג עם הידיים מונפות למעלה, אך לבסוף הצלחתי לעקוף את הערימה ולהתוודע אל בן שיחי. כשראינו אחד את השני, שנינו צעקנו בקול כמו ילדות קטנות, פיו התמתח מאוזן לאוזן ועיניו גדלו פי שלושה, אני מניח שגם הבעת פניי הייתה מגוחכת למדי. אחרי הכל, לא בכל יום אתה פוגש חתול מהלך על שתיים.
