יש שם שיכחה כזו בין העצים. הכל כאילו נסלח. תמים כזה
וכל העולם שם מאזין לרוח. בין השיחים, אתה שומע? זו מוסיקה של באך.
הרבה צ’ילו שנכרך ומסתבך סביבך כמו אש, בין העצים, שנכנסת בך- זה באך בלבך שרועד ומתלבט כמו קיסם בוער.. הדם רועד ומתלהט.
יש שם רוח וצללים- גם אם אין שום סיבה מיוחדת, בין השמשות בדיוק- ידלק בלבך קול איוושה כעין המהום סתום.
כמו בחלום, קני הסוף המחוברים בשרשיהן לא נבהלים, וגם אתה אינך נבהל- מקדים קנה לושט , מתחיל לשיר..
מסביבך מרחבים של עציות, עציציות משתפכת, חוסר בטחון שזקוק להשקייה. עטוף וסגרירי, רירי. כל צמח ערירי הוא יחיד לעצמו אבל אף אחד לא באמת לבד – בצינון הזה התמידי! מן בכי משתפך, זה אף פעם לא מספיק לו, תמיד יש עוד עצב ללבלב. כינורות לא פוסקים- קונצרט תמידי של באך..
רציתי לצחוק לו, ללעוג לו תפסיק! “תתעורר מן השינה רווית הצל”.
יער כזה מגודל. לא רואים אפילו את האף. טרוף טורף.
ביער הטרופי, נטרפתי לגמרי. כמו הופעה של קוסם שלא נגמרים לו הצעיפים. הזרועות שלי לחות כמו גבעולים ירוקים. והשיער שלי נמרח בגשם על כל הפנים..
זה כמו נצח רטוב. זה מטורף.. אם תנסה למצוא את עצמך ביער לא תצליח – הענפים סבוכים. אני מרגיש כמו קיפוד שמדבר בשניים סגורות. בין בריכה לבריכה אין סוף למבוכה. צריך לברוח!
הנהר עולה, הרקבובית רכה, נכנסים לי מים לאוזניים. עובר בדרך בלי שם, בלי פה. חפוי ראש, חפוף חומר חמרמר. כמו עכביש על היאור.
זקוק לפינה לגעת, לאחוז באיזה דבר מה..
לצאת מהבוץ!
