16 בינואר. זהו יום ההולדת של ביאסה.
מאז שהגיעה לישראל, היא נוהגת להעביר את היום הזה באותה הדרך בכל שנה.
היא קמה מוקדם, התלבשה ויצאה מהבית.
השמיים היו מעוננים והאוויר היה קריר.
כשהגיעה לתחנת האוטובוס הסמוכה ועמדה לחכות לאוטובוס, הטלפון שלה צלצל.
על המסך הופיע: ״אמא אהובה״…
אמא שלה התקשרה כדי לאחל לבתה יום הולדת שמח.
ביאסה חייכה, ענתה לשיחה ועלתה לאוטובוס לירושלים כשהיא ממשיכה לדבר איתה.
מאז שהייתה ילדה, ביאסה הייתה מלאת מרץ וסקרנות.
כבר מגיל שלוש־עשרה עבדה כשדרנית ברדיו FM, הנחתה מופעים ותוכניות בידור, שרה ורקדה, ובילתה חלק גדול מזמנה על הבמה.
הוריה, שראו את הכישרון ואת ההשקעה שלה, שמחו לתמוך בהחלטתה ללמוד עיתונאות.
כבר בשנה הראשונה ללימודיה באוניברסיטה היא צילמה, הכינה כתבות והתרוצצה ממקום למקום במסגרת סיקור מערכות בחירות. ככל שעבר הזמן, היא התאהבה יותר ויותר במקצוע העיתונות.
בעודה שקועה בזיכרונות, האוטובוס כבר הגיע לירושלים.
ביאסה ירדה והלכה לאטה עד שהגיעה לכותל המערבי.
היא כיסתה את ראשה במטפחת שהביאה איתה, הניחה בעדינות את כף ידה על האבנים ועצמה את עיניה.
בכל שנה, ביום הולדתה, היא מגיעה בדיוק לכאן ולוחשת מעומק לבה משאלה שאינה מספרת עליה לאיש.
לאחר שסיימה להתפלל, התיישבה בשקט על אחד הספסלים הסמוכים.
עיניה נותרו מופנות אל אבני הכותל, אך מחשבותיה שוב נדדו אל השנים שחלפו.
כמה שנים קודם לכן, ביאסה וקבוצה של חברים עיתונאים וצלמים חשפו בפני הציבור סוד פוליטי גדול.
אף אחד מהם לא העלה בדעתו אז שחשיפת האמת תאלץ אותם יום אחד לעזוב את מולדתם.
ביאסה השאירה מאחור את אמה האהובה. תחילה נסעה לרוסיה, משם לסין, אחר כך לטורקיה, ולאחר שעברה בין כמה מדינות, הגיעה לבסוף לישראל.
אבל גם בישראל החיים לא היו קלים.
בתחילה עבדה בניקיון בבית מלון, אחר כך בבית חולים, ובמשך תקופה מסוימת אפילו עבדה כמלצרית במסעדה.
ככל שחלפו הימים, היא הלכה ושקעה באכזבה מחייה, עד שהבטיחה לעצמה שלעולם לא תחזיק שוב עט ולא תכתוב דבר.
היא האמינה שמה שכתבה הוא שהרס את חייה.
״אם לא הייתי כותבת את הדברים ההם, אולי היום לא הייתי חיה כך״, חשבה שוב ושוב.
וכך חלפו השנים, והיא הפכה פשוט לעובדת ניקיון.
בלי חלומות.
בלי חיוך.
בלי רצון אפילו לדמיין את העתיד.
ביאסה נשארה עוד רגע עם הזיכרונות, ואז הביטה בשעה וקמה.
כעת היא עובדת בניקיון בבית ספר יסודי בכפר קטן ושקט לא רחוק מירושלים.
מאז שהגיעה למקום הזה, משהו בתוכה החל להירגע, ולו במעט.
היא הייתה אמורה להתחיל לעבוד בעשר בבוקר, ולכן מיהרה בחזרה אל תחנת האוטובוס.
לא קל לחיות בארץ זרה, רחוק מהמשפחה.
ביום ההולדת שלה אין את הנשיקה של אמא.
אין את החיבוק של האחים והאחיות.
האחיינים והאחייניות הקטנים והאהובים שלה לא עומדים סביבה ושרים לה שיר יום הולדת.
באותו יום, ברכת יום ההולדת היחידה שקיבלה הייתה שיחת הטלפון מאמה.
היא איחרה מעט לעבודה ולכן נכנסה במהירות בשער בית הספר.
צחוקם וקולותיהם הרועשים של הילדים קיבלו את פניה.
היא בירכה לשלום כמה מורים שפגשה בדרך, לקחה את עגלת הניקיון שלה והתחילה לעבוד.
היא הלכה במסדרון בלי לחשוב על דבר, כשלפתע נשמעה מוזיקה חזקה ושיר יום הולדת מילא את המקום.
הבנות רצו לעברה בצחוק ובקריאות, כשהן מחזיקות שלטים בידיהן.
בהתחלה ביאסה כלל לא הבינה מה קורה.
כולן מחאו כפיים, שרו לה יום הולדת שמח והחלו לברך אותה.
אז ניגשה אליה בחיוך חברתה, המורה טליה, איחלה לה יום הולדת שמח, הזמינה אותה לשבת על כיסא והניחה בידיה סל קטן.
בזו אחר זו ניגשו אליה הבנות, בירכו אותה והניחו בסל הקטן שבידיה ממתקים ושוקולדים.
לפני שהספיקה להבין מה קורה, הסל כבר היה מלא בכל טוב.
עד מהרה הגיעו גם מורים נוספים לברך אותה, וחלקם צילמו את הרגע בטלפונים שלהם.
כולם חייכו ואמרו לה את אותן המילים:
— יום הולדת שמח!
באותו רגע לבה של ביאסה פעם בחוזקה, ועל פניה עלה חיוך אמיתי.
במשך שנים היא חשבה שאיבדה הכול.
אבל לא.
אהבתה של אמה עדיין הייתה איתה.
היו סביבה אנשים שהאמינו בה.
והחום האנושי עדיין היה שם.
כי לפעמים, המתנה היפה ביותר שאדם יכול לקבל היא לבו הכנה של אדם אחר.
ובאותו יום, זו בדיוק המתנה שביאסה קיבלה.
מאותו יום החל להתעורר בתוכה רגש מיוחד, כמעט נשכח.
בלי לחשוב על כך זמן רב, היא החליטה לחזור לכתוב.
ולחזור לחלום.
היא נכנסה לחדרה ופתחה את המחשב הנייד שלא פתחה זמן רב.
עמוד ריק הופיע על המסך.
היא הניחה את אצבעותיה על המקלדת וישבה כך לרגע בשקט.
חיוך קל עלה על פניה.
ואז היא התחילה לכתוב.
כתוב תגובה
כתוב תגובה
