היא צועדת על האדמה,
בשקט ודממה.
נוגעת בקרקע עם ידיה ברכות,
איפה שדמעותיה השאירו לחות.
הנערה מביטה אל השמיים,
נזכרת שצריכה לשתות מים.
שלא תחשבו שאכלה היום מספיק,
כי היו דברים שהיתה חייבת להספיק.
והיא שם פיזית
אבל לא נפשית.
מנותקת,
כאילו נמצאת בתוך צנצנת זכוכית.
היא יכולה לצאת מהבית,
הריי היא חופשית.
היא יושבת ומרגישה נגיעה בכתפיה,
מביטה בכפות ידיה
אילו לא הן.
ומה אכפת אם גם כן?
הפתיעו אותה בבוקר עם מאפים,
כה טעימים הם ויפים.
אפילו חיוך לא קישט את פניה,
כאילו נעלם בין שפתיה.
מביטה היא לצדדים,
חיוכים בין האחים.
מחייכת גם היא כמוהם,
שלא תהיה זרה ביניהם.
מה היא מרגישה?
בעיקרון כלום עם טיפה בושה.
איזו הרגשה
שאותה לא ביקשה.
מה היא כבר רוצה?
מה כבר ביקשה?
לא להיות מוצפת, לא תצטרך את רגשותיה להעלים. שלא תהיה בתוך הניתוק המתוק אבל המריר. היא התרגלה והתמכרה אליו כמו סם, כי אז כבר לא תרגיש כאב, גם לא דאגה או לחץ.
אבל גם לא שמחה, לא עצב. לא בדידות ולא הנאה. היא תחיה אך תרגיש מתה מבפנים, כמו רוח מרחפת ומזייפת חיוכים.
בחלומה היא יכולה לרחף, להיות טיפה מנותקת ולהרגיש חופשיה. אך אוליי זו לא הדרך, הרי בסוף יש את החיבור אל אמא אדמה.
