אחרי מותה של הלן דיטריך

                                  אחרי מותה של הלן דיטריך

לקראת סוף הלוויה התקיים טקס פרידה קצר מהצפוי, שלושה קצינים וואפן
אס-אס לשעבר, בני למעלה משמונים הצדיעו מעל הקבר הפתוח, ‘הייל היטלר,
ידידתנו היקרה,’ ופנו לחזור לחניון בית העלמין. כוחם של השלושה לא עמד
לטקס פרידה ארוך ומכובד יותר. בחניון המתינה להם מונית שכורה עם נהג
גרמני ממוצא טורקי שסייע להם בעלותם ובירידתם מהרכב. כל שלושת הקצינים
גררו רגלים, כל השלושה נעזרו במקל סבא.
“דוד,” הסבה מבט, מדלן אסימוב, לעבר דודה, הרמן דיטריך, בן המנוחה,
“אתה מכיר מישהו מהמנוולים האלה?”
“מכיר את כולם,” השיב הדוד, “חברים של סבתא הלן המנוחה.”
“דוד, הרי אסור להם להופיע במדי אס אס!” אמרה האחיינית ברוגז.
“שילכו לעזאזל!” הניד הדוד בראשו, “מה יעשו להם? יכניסו אותם
לכלא?!” הדוד ואחייניתו עמדו בצדו השני של הקבר הפתוח. רק שבעה
אנשים הלכו אחרי ארון הקבורה של הלן דיטריך המנוחה: שני הקברנים
שטיפלו בעריכת הקבורה, שלושת קציני ה’וואפן אס-אס לשעבר, שניים
בדרגת, ברגדפיהרר ואחד, גרופננפיהרר, הבן של המנוחה, ד”ר הרליך
הרמן דיטריך והאחיינית, מדלן אסימוב, כל יתר משפחת הנפטרת: בתה
גרטה אסימוב, נכדיה ונכדותיה, סירבו להשתתף בלוויה, גברת דיטריך
לא הכירה בהם והם מצדם התעלמו מקיומה.
                                             2
דוקטור הריך הרמן דיטריך, היסטוריון – חוקר וסופר, מרצה להיסטוריה
באוניברסיטת ברלין נעתר לבקשת הרופא המטפל באימו החולה לבקרה
בבית החולים בו היא מאושפזת.
“אימי לא תרצה לראות אותי,” אמר דוקטור דיטריך לרופא שהתקשר אליו.
“אני יודע”, השיב הרופא, “לא למענה אתה עושה את זה! בוא ידידי, אני
מחכה לך. כשתעלה למחלקה הפנימית, תבקש את דוקטור, ארנסט זלצר.”
בחדר אימו החולה התרחש בדיוק מה שדוקטור דיטריך אמר לרופא. ברגע
שהאם הבחינה בבנה הסורר עיוותה את שפתיה בבוז והסבה את ראשה
לעבר הכותל. שני הגברים המתינו זמן מה שהאם תשנה את דעתה,
“בוא נצא, ידידי”, הניד הרופא בראשו, “ניסינו, אימך לא מוכנה להיפרד
מהעבר.” בצאתם מחדר החולה פנה דוקטור זלצר אל בן המאושפזת,
“דוקטור דיטריך, יש לך קצת זמן בשבילי?”
“כמובן, דוקטור זלצר, אני לא ממהר, דוקטור זלצר פתח את מכשיר
הקשר שנשא עמו והתקשר לעמיתו במחלקה, “דוקטור ברגר, ידידי, אני יורד
עם דוקטור דיטריך ההיסטוריון לקפיטריה, שנינו יודעים מי האיש, אם תזדקק
לי תתקשר אליי.” “אין צורך שתחזור, ידידי,” השיב דוקטור ברגר, “עוד מעט
יגיע דוקטור ארשקו, מחר תספר לי על השיחה שניהלתם. תמסור את הערכתי
הכנה להיסטוריון.” “הדוקטור שומע אותך, ידידי היקר, לי אישית, הפגישה עם
דוקטור דיטריך חשובה מאוד.” בדרכם אל חדר המעליות פנה דוקטור זלצר אל
דוקטור דיטריך,
“אימך חולה סופנית, דוקטור דיטריך. לפני שלוש שנים חלתה במלנומה,
הסרטן חדר לתוך איבריה הפנימיים. לפני חצי שנה אושפזה אצלנו, קודם
טופלה בבית חולים אחר.”
“הגברת יודעת שהולכת למות?” שאל הבן,
“יודעת. אימך רוצה שנחזיר אותה הביתה, היא רוצה למות מיתה ראויה
לנאצית אמיתית.”
“כמה פעמים אימי אושפזה אצלכם?”
“זו הפעם השלישית”. השיב הרופא.
“מישהו בא לבקר אצלה?” התעניין הבן.
“באשפוזה הראשון ביקרו אצלה קציני אס אס לשעבר רבים, באשפוזה
השני מספרם פחת, הפעם ביקרו אצלה שלושה, האחרון שבהם,
גרופננפיורהר אס אס הנס שרדר. הוא בא בלוויית האדיוטנט שלו שממשיך
לשרתו כמו כלב נאמן. בזמן שהגנרל ואימך שוחחו האדיוטנט עמד זקוף
בפתח החדר. כל קציני האס אס לשעבר באו בלבוש אזרחי אחרת לא
היו מרשים להם להיכנס לבית החולים.”
“אותו נבל, הנס שרדר נשאר הרבה זמן אצל אימי?”
“אחות הביאה לו כיסא לשבת. אימך תמיד נפעמת מביקורים של קציני
אס-אס בכירים. להנס שרדר היא רוכשת כבוד מיוחד. רוב הזמן הגנרל
דיבר והגברת מקשיבה לו מתוחה ונרגשת, באותם רגעים היא לא נראתה
כאחת שהולכת למות. כשהגנרל קם ללכת נמתח והצדיע, גם אימך הרימה
יד רועדת, ‘הייל היטלר’, הר גנרל, ‘הייל היטלר,’ עיני אימך ברקו מרוב אושר.”
“אין לי מילה טובה על אימי, דוקטור, אימא חיה ותמות נאצית מורעלת. אני
מרחם עליך ידידי, כרופא אתה מחויב לאתיקה המקצועית.”
“אימך אוהבת שאני עומד ליד המיטה שלה ומקשיב לה. הגברת עדיין חיה
ונושמת את הרייך הבלתי מנוצח.” שני הגברים נכנסו לקפיטריה, הזמינו קפה
והתיישבו ליד אחד השולחנות הפנויים.
“אימי בוודאי מנסה להפוך אותך לנאצי נאמן,” נענע בראשו דוקטור דיטריך,
“מי שלא נאצי אצלה, לא גרמני, מי שלא גרמני הוא תת אדם.”
“אימך זוכרת את כל הנאומים של היטלר, הימלר וגבלס, היא נהנית לצטט לי
אותם: ‘מלחמה טוטלית!’ דוקטור זלצר, ‘מלחמה טוטלית! נוכחתי בנאומו הגדול
של רייכספיהרר היקר, גבלס, שער לך דוקטור, שלחו לי הזמנה מיוחדת.’ זה לא
פשוט לי להקשיב לאימך, דוקטור דיטריך, אך זו חובתי כרופא מטפל. אחרי שהגנרל
הלך לדרכו,’ המשיך לספר הרופא, ‘נכנסתי לחדר אימך, עיניה ברקו מרוב התרגשות,
‘דוקטור זלצר,’ היא פנתה אליי, ‘הרגע ביקר אצלי איש יקר וחשוב, גרמני אמיתי,
הגרופננפיהרר אס אס, הנס וילאם שרדר. אני הולכת למות, דוקטור, גם הגנרל
המכובד לא על קו הבריאות. לעת פרידה סופית בינינו הגנרל נאות לספר לי דברים
שלא סיפר לאיש. אם כל הגנרלים היו כמו בעלי המנוח וכמו הנס שרדר היינו מנצחים
את המלחמה.’ עוד באותו הערב אימך קראה לי לחדר כדי לספר לי מה הנס היקר
נאות לספר לה.”
“המשך ידידי,” ביקש דוקטור דיטריך, “אני מכיר את אימי, הגברת משתכרת
מסבל ודם אנושי. אני משוכנע שהגנרל סיפק לה זוועות בשפע.”
“אמת!” נענע דוקטור זלצר בראשו, “הנס שרדר סיפר לאימך שקציניו וחייליו פשטו
על ערים וכפרים ברחבי רוסיה הגדולה ועל פי פקודה מפורשת של הימלר, רצחו
גברים, נשים וטף, פוצצו בתים, שרפו כפרים, ‘ניקו’, כפי שהתבטאה אימך, שטחים
נרחבים מזבל אנושי. ‘אלה תתי אדם! דוקטור זלצר, אסור לרחם עליהם!’ כשאמרתי
לאימך שאני לא מקבל יחס כזה לבני אדם, נעצה בי מבט זעוף, ‘דוקטור זלצר!’ עיקמה
את פרצופה בבוז, ‘אני לא מאמינה שגם אתה מורעל כמו אותם ליבראלים מגעילים
שמבזים את העם הגרמני!’ אימך מטורפת דוקטור דיטריך, אני יוצא מזועזע ממנה.”
“דוקטור זלצר,” נשא מבט מגחך דוקטור דיטריך אל בן שיחו, “אותו נבל, הנס שרדר
לא סיפר לאימי מה עלה בגורלם של גדודי הוואפן אס-אס שפיקד עליהם. הוא לא גילה
לגברת שבגד בקציניו ובחייליו, ברח מהחזית הרוסית אל החזית המערבית ונכנע
לאמריקאים. גדודי הוואפן אס-אס שנפלו בשבי רוסי חוסלו עד לחייל האחרון.”
“קשה לי לקבל רוע מוחלט, דוקטור דיטריך,” נענע בראשו דוקטור זלצר, “יצאתי לאוויר
העולם שלוש שנים בטרם הסתיימה המלחמה. אני בעל דעות ליבראליות – קוסמופוליטיות,
כך גם אשתי וכל החברים המשותפים שלנו. אשתי ואני שירתנו בהתנדבות שנה באפריקה,
אני כרופא, אשתי כאחות. היום כל בתי החולים בגרמניה מקבלים במוסדותיהם
רופאים ואחיות בלי הבדלי דת וגזע, מטפלים בחולים בלי משוא פנים. אני ואתה דוקטור
חולקים אותם דעות פלוראליסטיות, ליבראליות, אותם הסתייגויות מגזענות ושנאת
זרים ובכל זאת אני מבועת. העבר המכוער של גרמניה הנאצית תקוע לי עמוק בראש.
בספרך האוטוביוגרפי, ‘בזכות התבוסה’, אתה מספר דוקטור שהיית נער נאצי, היטלר
יונגד פנאטי, שונא יהודים ומצדיק את השמדתם, רואה בזרים, תתי אדם, אימך נהגה
לארח בביתכם קצינים בכירים מגולגולות המת וקציני וואפן אס-אס, מפקדי שריון.
השיחות שנסבו בבתכם היו על טהרת הגזע הארי. אינני יודע אם היה לי האומץ לספר
מה שסיפרת על אווירת הגועל והטירוף ששררו אצלכם בבית.”
“דוקטור, זלצר,” גיחך דוקטור דיטריך, “מולך יושב בן של בריגדפיהרר, וואפן אס-אס,
פיטר הרמן דיטריך, מפקד דיביזיה, פנצ’ר טנקים, אחד הגנראלים המטורפים שטיפח
הרייכספיורר, היינריך הימלר. אבי נהג להתרברב שאצלו לא לוקחים שבוים, הורגים
אותם, שהטנקים שלו דורסים גברים, נשים וטף, יורים במוסדות חינוך ובבתי חולים,
גדלתי בתוך הערצת הרוע והגועל, דוקטור זלצר, התגאיתי באבי הגנרל מעוטר המדליות,
באימי הנאצית הקשוחה, באחיי הבוגרים שהלכו אחרי אבי, התגייסו בוואפן אס-אס
ונשלחו לקורס קציני שריון. בשנים הראשונות למלחמה היינו באופוריה, כבשנו את רוב
מדינות אירופה המערבית וכל אירופה המזרחית. בראש הצבא שלנו, כך שטפו לנו את
המוחות עמד גאון צבאי, הפירר, היה לנו חיל אוויר, חיל ים וחיל שריון הטובים בעולם.
שני האחים שלי ואבי נלחמו בראשי פלדה אימתניים זורעים הרס ומוות. לא היה לי
ספק שגם אני אתגייס לוואפן אס-אס ואהיה קצין שריונר. התעמולה הנאצית הרשמית
השוותה את הרוסים לקופי אדם, היהודים לעכברים, העמים הסלאבים, לחיות בר. כל
חודש נערכו מצעדי ניצחונות מלווים בים של סמלים ודגלים. העולם זלזל בנו, אנחנו עם של
נפילים יפי תואר, הגיע הזמן ללמדו לקח. ואז בא המהפך: צבא הרייך סופג מהלומות בכל
החזיתות: הארמיה השישית של פון פאולוס חדלת להתקיים, מונטגומרי כותש את הקורפוס
האפריקאי של רומל, הסובייטים מנצחים במזרח, בעלות בריתה מנצחות במערב, מפציצים
אנגלים ואמריקאים הופכים את ערי גרמניה לתילי חורבות. היטלר הבטיח לנו ניצחונות
מהירים וקלים, גרינג התרברב שאף מטוס אויב לא יחדור בשמי גרמניה. התעמולה הנאצית
ניסתה להסתיר מהעם הגרמני את היקף האבדות בחזיתות ובעורף. כמעט שאין בית בלי
הרוגים ופצועים.
“אבי הגנרל,” המשיך לספר דוקטור דיטריך, “נהרג בקרב שריון מול הרוסים,
אחריו נהרג אחי הגדול, אלפרד, מפקד פלוגת פנצ’ר טנקים, אף הוא בקרב שריון מול הרוסים,
אחי פרידריך, סגן מפקד משחית טנקים נהרג בבליטה, מול האמריקאים. כשאימי קיבלה את
הבשורה המרה על מות אבי שלחה מכתב פתוח להימלר: “רייכספיהרר היינריך הימלר יקר,”
היא כתבה לו, “הרגע קיבלתי בשורה מהרה על מות בעלי הגיבור, בריגדפיהרר אס-אס,
פיטר הרמן דיטריך, מפקד דיוויזיה פנצ’ר טנקים. גרמניה אמיתית לא בוכה ולא מייללת!
אני מוכנה להקריב את עצמי ואת שני ילדיי האהובים שנותרו לי בחיים למען הפיהרר למען
ארצנו האהובה, ‘הייל היטלר’, ריייכספיהרר יקר.” אימי לא זכתה למענה. ערכו של גנרל
מת כערכו של כלב מת. מכתב דומה שלחה אימי להימלר כשאחי הגדול, אלפרד נהרג בקרב,
גם הפעם לא זכתה למענה, מכתב שלישי באותו נוסח שלחה אימי להימלר כשאחי, פרידריך
נהרג בקרב, אלא שהפעם התחכמה, היא שלחה עותקים מהמכתב לעיתונים ולרדיו. המכתב
פורסם בתקשורת. רק אז ראה הימלר את הפוטנציאל התעמולתי של המכתב. הרייכספיורר שלח
את נהגו האישי להביא את אימי אליו למשרד. הימלר דאג שהפגישה תהיה מתוקשרת ומצולמת
ושתפורסם בכלי התקשורת. אחרי הימלר, גבלס שלח את נהגו האישי להביא את אימי לפגישה
מצולמת ומתוקשרת. אחרי הימלר וגבלס, השתרע תור ארוך של נאצים בכירים שנהרו אל ביתנו
מלווים בעיתונאים ובצלמים. באחד העיתונים דורגה אימי כאחת הנשים המשפיעות בגרמניה
הנאצית. אימי לעולם לא תשכח את הימים האלה, דוקטור, היא חיה ונושמת אותם.”
“ואיך כל זה השפיע עליך, דוקטור דיטריך?” שאל הרופא.
“לא טוב,” הנהן דוקטור דיטריך בראשו, “התביישתי שאני חי וששני האחים שלי ואבי
נהרגו בשדות הקרב. הייתי נער בן ארבע עשרה, הבן הצעיר במשפחה. ביקשתי לנקום,
להרוג רוסים, חשוב היה לי להרוג לפחות רוסי אחד. לא אנגלי, קנדי, אוסטרלי, אמריקאי,
אלא חייל רוסי, עדיף קצין רוסי. כשהרוסים עמדו לכבוש את ברלין, נתנו לי רובה, מאוזר,
ולצד זקנים ונערים אחרים הציבו אותי מאחורי ערמת פסולת בניין וחלקי מתכת פגועים.
לשמחתי לא הרגתי אף רוסי ובעצמי לא נהרגתי. שלוש שנים אחרי המלחמה אחותי, גרטה
נישאה לקצין רוסי, פרופסור מנתח בבית החולים הרוסי, ‘בייליץ’, כידוע, בית חולים גרמני
לשעבר. גרטה עבדה כאחות חדר ניתוחים ב’בייליץ’. הנשואים לא הפתיעו אותי. גרמניה
השתנתה, גם אני השתנתי, הנאציזם בו ינקתי מחלב אימי התגלה לי בכיעורו המפלצתי.
הסבל שגרמנו לאנושות לא ישכח לעולם. שתיים עשרה שנים גיסי, אלכס אסימוב מבוגר
מאחותי, אך יש בו מה שחסר לנו לגרמנים, נשמה.”
“בשונה ממך, דוקטור דיטריך, חשבתי שאני מחוסן ושמשפחתי צלחה את
הנאציזם המטורף בלי שניטמע בו ונאבד צלם אנוש. ואז נודעה לי האמת, היינו
משפחה נאצית מכוערת, קציני אס-אס וואפן אס אס. אחד מבני המשפחה התמנה
לגאולייטר של פרנקפורט, האחד הזה היה אבי.”
“זה לא מפתיע אותי דוקטור, זלצר,”הניד דוקטור דיטריך בראשו, “סטודנטים שלי
מספרים לי, שרק במקרה נודע להם…רק במקרה…אתה מבין דוקטור זלצר?!”
“גם אצלי זה רק במקרה, רק במקרה, דוקטור דיטריך, לכן ביקשתי שנפגש.”
                                               3
“הייתי גאה מאוד באבי, דוקטור דיטריך,” החל לספר דוקטור זלצר, “הומניסט וליבראל
ממנו לא הכרתי. אבי היה ראש מחלקה במשרד הפנים, לבש פשוט, הרכיב משקפי
ראייה עגולים ומכוערים, כובע לבד חום בדומה לבגדים שלבש, לא עישן ולא שתה
משקאות חריפים, נסע במכונית ישנה, שום דבר מנקר עיניים לא היה בהופעתו החיצונית
ואם נוסיף את מקום עבודתו: ‘מחלקה למתן אזרחות גרמנית למבקשי מקלט מדיני,’
מחלקה אנושית ומוסרית כאחד, נקבל אישיות נאורה, רגישה לעוול ולסבל אנושי.”
דוקטור זלצר לגם מהקפה הפושר והמשיך,” הייתי נער בן אחד עשרה כשאבי אסף אותי
אליו מאחותו, דודה ברמן. את אימי לא הכרתי, סיפרו לי שמתה ממחלה ממארת כשהייתי
תינוק בן שנה. חיי לצד אבי שונים היו מהחיים אצל הדודה, בלי פינוקים וגם בלי נוקשות
מיותרת. חיים לכאורה פשוטים אך יש בהם עומק ותוכן. כדי לרצות את אבי אני משקיע
בלימודים, מסיים תיכון ואוניברסיטה בהצטיינות, נרשם ללימודי רפואה וגם אותם מסיים
בהצטיינות. כרופא צעיר ואמביציוזי, פוגש אחות מתמחה, יש הרבה משותף בינינו,
נישאים, עוברים לגור בדירה משלנו, נולדות לנו 2 בנות, פעם בחודש
נוהגים לבקר אצל הוריה של אשתי ופעם בחודש לבקר את אבי. ביקור אחד לא שונה
משני, אותם ביקורים, אותם יחסים חמים לאורך שנים. והנה, בביקורנו האחרון אצל אבי
אותה שרשרת משפחתית נסדקת, אותה שיגרה יפה ונעימה מתנפצת לרסיסים,” אחרי
אתנחתא קצרה דוקטור זלצר ממשיך, “הערב האמור התחיל ככל ביקור שיגרתי, עולים
לרכב המשפחתי, הבנות במושב האחורי, אשתי בכיסא שלידי ואני מאחורי ההגה. לרגע
לא חשבתי שזו תהיה נסיעתנו האחרונה לאיש שכה אהבתי והערצתי. והנה נוסעים, מגיעים
קרוב למעונו של אבי, דירה בבניין בן שש קומות ברחוב שקט וצדדי, אני מחנה את הרכב,
יוצאים, רעייתי עם בנותינו, השתיים מהלכות לפנים, אני עם שני הסלים מלאים במצרכי מזון
וכלי ניקוי מזדנב מאחור. מגיעים לבניין, נכנסים למעלית, עולים קומה ועוד קומה, בקומה
השלישית בה שוכנת דירתו של אבי, המעלית עוצרת ודלת המעלית נפתחת. קול חד ונוקב
פולח את האוויר,
“נאצי מזוהם! רוצח! חלאת המין האנושי!…” הקול הקטגורי הזועם בא מסלון דירתו של אבי,
דלת הכניסה פתוחה ואורות הסלון דולקים. חשתי נורא, אפילו לרגע לא יכולתי להאמין שאבי
הנאור והליברל היה בעברו נאצי מזוהם, חלאת המין האנושי. משוכנע שהזר שוגה, שמדמיין
את אבי למישהו אחר, משאיר את אשתי ובנותיי ברחבת הקומה ונכנס לסלון נחוש לתקן את
המעוות. זר היה לי האיש הרותח מכעס בלתי נשלט, כלל לא מוכר, אך האיש כן ידע מי אני.
ברגע שהבחין בי נכנס, עיקם את שפתיו בבוז ופלט, “הר דוקטור!, טוב שבאת, אם תספר לי
שלא ידעת מי היה אביך בימי הנאציזם הרצחני, לא אאמין לך! רופאים כמוך הזריקו זריקות
רעל לאנשים כמוני!” ואז הוסיף בביטול, “לך, דוקטור! לך תעשה לך שיעורי בית!” בעוד אני
עומד אובד עצות, מתפרץ אבי,
“אדון שפן, עזוב את הבן! יש לך עסק איתי, הנחתי לך אקדח טעון על השולחן, תירה בי עם
יש לך אומץ!” מעולם לא ראיתי את אבי כה קר ומנוכר, “בן,” הוא הפנה מבט אליי, “זה נגמר!
קח את המשפחה וחזרו הביתה!” משראה אותי קופא על שמרי חזר, “בן, תכניס לך לראש
שזה נגמר!” פגוע ומושפל חזרתי לרחבת הקומה, הבנות מחבקות זו את זו ובוכות, פניה של
אשתי חיוורים וגם מעניה זולגות דמעות, שני הסלים שוכבים לצד וחלק מתוכנם נשפך החוצה.
אין טעם לטלטל את המשפחה, אני מהרהר, ‘חוזרים הביתה.’ אני אומר לאשתי, ‘ניקח את
הבנות ונחזור, לא נבוא לכאן יותר.” דוקטור זלצר לוגם מהקפה הקר וממשיך, “באווירה
דיכאונית שבים למכונית ונוסעים, הבנות נרדמות במושב האחורי, הגברת שלידי מדוכאת,
מודאגת איך ישפיע המאורע הקשה על חיינו המשותפים,
“הר דוקטור,” לפתע היא פונה אליי, “אני מבינה אותך, זה כואב, זה כואב מאוד, אך זה
לא סוף העולם. הרי אתה יודע שגם אבי היה קצין נאצי מושמץ ועכשיו הוא מפקד תחנת
משטרה מוערך. זו הייתה תקופה אחרת, מטורפת, הדברים השתנו מאז, גרמניה השתנתה,
גם אביך ואבי השתנו, היום הם אנשים שונים, ליברלים, נאורים, בני אדם חיובים שתורמים
לחברה. המחלקה שמנהל אביך היא הכי פרוגרסיבית שאני מכירה, גם אביך וגם אבי זוכים
לשבחים על תפקודם היעיל.” ואז נאנחת ומוסיפה,” אלא שיש אנשים שלא סולחים להם את
העבר.”
“על מה לסלוח!” אני משיב בכעס, “איזה מעשים זוועתיים ביצע אבי שהאיש כינה אותו, רוצח!
וחלאת המין האנושי!”
“זה נושא טעון בעלי,” אומרת אשתי, “על עוולות העבר כל גרמניה צריכה לתת את הדין!”
כל גרמניה, אני מהרהר, הרי היו גם גרמנים אחרים, אנטי נאצים, רבים מהם שילמו בחיים.
“את מכירה אותי,” אני אומר לאשתי, “תמיד אמרת שאני רופא אחראי ואכפתי. מתפקידו
של רופא לרפא אנשים ולא לרצוח אותם. אחרי המשפט הפוגעני שאמר לי האיש, ‘רופאים
כמוך הזריקו זריקות רעל לאנשים כמוני!’ אני חרד, כיצד הייתי נוהג לו גרמניה הנאצית
הייתה מנצחת את המלחמה.”
“אין לדעת,” השיבה אשתי, “אלפי רופאים שנשבעה השבעת היפוקרטס הצטרפו
למפלגה הנאצית ובצעו זוועות שהדעת אינה סובלת.” זו לא הייתה פליטת פה, דוקטור
דיטריך, התקשורת מלאה בהיטלר-רופאים לשעבר, מפלצת אדם בחלוקים לבנים.”
“אשתך צודקת, דוקטור זלצר, ‘אין לדעת,” נענע בראשו דוקטור דיטריך, “אני הייתי שם,
חניך תנועת הנוער הנאצי, היטלר יונגד מוסט, שטפו לנו את המוחות שאנחנו בני גזע עליון,
לבני אלים מותר הכול, להרוס, להרוג, להפוך את העולם לגיהינום. המשך ידידי, אני מקשיב,”
“חוזרים הביתה,” ממשיך דוקטור זלצר לספר, “לאף אחד מאיתנו אין תיאבון, הזמן חולף
לאיטו, משכיבים את הבנות וגם אנחנו הולכים לישון, לא נרדמים.
“בעלי,” פונה אליי אשתי בחשיכת הלילה, “באמת לא ידעת מי היה אביך בתקופתו של
הפיהרר המטורף?”
“מדוע?” אני משיב בשאלה לאשתי, “את ידעת?”
“בוודאי שידעתי, עוד לפני שנישאנו ידעתי. סיפרתי לאבי שאני יוצאת עם בחור חדש
ושהפעם זה רציני. אבי שמח שסוף סוף גמרתי להחליף גברים וביקש לדעת קצת פרטים
עליך, אמרתי לו שאתה רופא ושאתה רופא טוב ושאני כאחות מתמחה לומדת רבות ממך,
אמרתי לו את גילך ואת שמך הפרטי, כפי שביקש, אך כשהגעתי לשם משפחתך,
פרץ בצחוק,”
“חמדתי,” נעץ בי מבט מבודח, “את יודעת עם מי את יוצאת?” ובלי להמתין, המשיך,
“עם בנו של אוברסטפיהרר לשעבר, גררד זלצר, הגאולייטר של פרנקפורט, אימת
מתנגדי המשטר הנאצי.” ואז הוסיף בנימה פשרנית יותר, “אם הבחור מוצא חן בעינייך,
חמדתי, זה לא סיבה שתוותרי עליו.” אני מקשיב לאשתי וקיבתי מתהפכת,
“כמה שנים טובות אנחנו ביחד,” אני אומר לאשתי, “יש עוד סודות שאת מסתירה ממני?!”
“אין שום סודות בעלי, איך יכולנו לדעת שאתה לא יודע? אבי סיפר לי שהייתם משפחה
נאצית כמו שאנחנו הינו משפחה נאצית. אבא אפילו מצא שאתה בחור חכם ויעץ לי לנהוג
כמוך, הרי אתה לא אשם על המעשים הנוראים שבצע אביך, בנינו לנו קן משפחתי יפה
בעלי, בוא נשכח מאביך, אם תתחיל לחטט אין לדעת לאן זה יוליך.”
“לאן זה יוליך?!” אני מתפוצץ מבפנים, “כל חיי הבוגרים טמנתי את ראשי בחול,
האמנתי במה שרציתי להאמין, הערב זה נגמר…”
“מה נגמר בעלי?! שום דבר לא נגמר! האמת ידועה, היא מקוממת, אך איש לא אוהב את
חושפי הזוועות, החברה מקיאה אותם, כולם מתרחקים מהם כמו ממצורעים, אם תנהג
בטיפשות זה יקרה גם לך! החברים יתרחקו ממך, עמיתך לעבודה יחשבו אותך למשוגע!
ובסוף, זה יביא לגירושין.”
“אלה הן העובדות,” אמר דוקטור זלצר, “זה הפרס שמקבלים אנשים ישרים
ואמיצים, אשתי צודקת, באיזה זכות אעמיס על משפחתי את עוולות אבי?! האוטוסוגסטיה
לא ממש עוזרת, עמוק בתוכי אני יודע שיותר משאני חרד למשפחתי, אני חרד לעצמי, אני
רופא אהוב ומקובל, מקרין יושר ואמינות, החולים סומכים עליי, עמיתיי לעבודה מתייעצים
עמי, אנחנו כמו משפחה גדולה, החיים קצרים מכדי להשליך אותם לזבל. אט, אט הפציע
השחר,” מוסיף לספר הרופא, “אשתי הציעה שנקום, היא תכין סנדוויצ’ים אני אכין קפה.
והנה, אנחנו יושבים בסלון אוכלים ושותים, רגועים יותר, נינוחים יותר, נותנים לזמן לעשות
את שלו. אלא שאשה אינה מסוגלת לשבת בשקט בלי להיזכר בדבר מה חשוב,”
“יקירי,” נאנחת הגברת, “דודה ברמן התקשרה אליי לעבודה, הזקנה מבקשת, מתחננת
שנבקר אצלה ושנביא את הבנות אתנו.”
“לא מזמן היינו אצלה.” אני אומר לאשתי.
“לפני חצי שנה,” היא צוחקת, “אני מבינה,” היא אומרת, “אתה שונא לבקר אצלה.”
אכן, זו האמת, דוקטור דיטריך, אשתי קוראת אותי כמו ספר פתוח. ביקור אצל הדודה
לא מתחיל ונגמר בדיבורי חלקות וסיפורי סרק, ביחד עם הבוואריה המפורסמת שלה הזקנה
מניחה על שולחן האורחים את אלבומי התמונות היקרות שלה. מי שמביט בתמונות יכול לחשוב
שהרייך ההיטלרי עודנו קיים, עודנו צובר ניצחונות, כובש ארצות, הופך את העולם לגיהינום.
באלבומי התמונות של הדודה, הרייך השלישי מוצג בשיא עוצמתו: רבבות חיילים צועדים בסך,
טנקים וכלי ארטילריה משתרכים לאורך קילומטרים, מטוסי הקרב חולפים ביעף מעל ראשי הצופים,
הימלר צועד בראש כל מצעד ניצחון, היטלר מקבל את פניו, קהל רב ועצום מריע באקסטזה.
רעייתי שאלה פעם את הזקנה, ‘דודה,’ מאיפה כל התצלומים האלה, בטח עלו לך הון?” “אפילו
לא אגורה,” השיבה הדודה, “הייתי חברה במועדון, ‘גברות הרייך האמיצות.’ סרגנו סוודרים
וכפפות לחיילים הגיבורים שלנו, היה לנו מטבח מסודר, מצרכי מזון קיבלנו חינם, התמונות היו
סדורות בקופסאות, קיבלנו רשות לקחת בלי לשלם.” “דודה,” אשתי המשיכה להמטיר שאלות
“מדוע את שומרת את כל התצלומים הללו? היטלר התאבד, הימלר התאבד, גרמניה
הטוטליטרית לא קיימת יותר.” “אני יודעת.” השיבה הדודה, “את ובעלך שכחתם שאתם
גרמנים, שכחתם איזה עם גדול וחזק היינו!” תמונות הרייך הבלתי מנוצח אינם מטרידים אותי,
דוקטור דיטריך, אלא, התמונות שבאלבום המשפחתי. בדף הפתיחה של האלבום מככב אבי,
נאצי בכיר, מדיו עשויים מבד משובח, עיטוריו ודרגתו רקומים בחוטי זהב, מגפיו השחורים
מעוררים פחד ובהלה, הכי רחוק ממנהל הפשוט והצנוע שכה אהבתי והערצתי. “הנה אחי,”
מצביעה הדודה בגאווה על אבי שבתצלום, “פעם אחי היה גנרל גדול, אוברסטפיהרר, גאולייטר
של פרנקפורט, אימת מתנגדי המשטר ההיטלרי ומה הוא עכשיו?!” נאנחת, “מנהל מחלקה
שיסדו האמריקאים בכסף אמריקאי!” לדודה יש ביקורת קשה על כל בני המשפחה שבגדו
באידיאל ההיטלרי והפכו מקציני וואפן אס אס וקציני גסטאפו קשוחים, למנהלי מוסדות
ממשלתיים וסוכני חברות ביטוח, אותי היא מכנה, ‘יהודון! אי אפשר להוציא את היהודי ממך!’
אך זה לא מונע ממנה לספר לכולם שגידלה אותי ושעשתה ממני נאצי קטן. באחד התצלומים
אהובים על הדודה: אני פספוס בן שלוש, הדודה תפרה לי מדים של גנרל נאצי, אני עומד דום
מול פרצופו המשופם של הפיהרר מצדיע ומדקלם, ‘כשאהיה גדול אהרוג את כל היהודים!’
סביבי צוחקים ומראיים גברים ונשים, מה שאני מדקלם רשום על דף האלבום מתחת לתמונה.
באלבום המשפחתי של הדודה מיוצגת כל המשפחה מצד אבי, אך אין אף תמונה של אמי,
אתה מבין, דוקטור, דיטריך?”
“זה מפריע לך דוקטור זלצר?”
“כן!” מודה הרופא, “גרמניות נשואות ליהודים הפגינו באומץ לב למען הבעלים, אבי בחר
בבחירה אומללה ומכוערת!”
                                                            4
בצאתם מבית העלמין פנתה מדלן אל הדוד,
“דוד, קראתי כל מה שפורסם עליך בתקשורת, גם את המאמרים ושני ספרי היסטוריה
שכתבת קראתי. אבי מתייחס לספר האוטוביוגרפי שלך כאל עוד ספר היסטורי וזה לא במקרה.
בביתכם התארחו מפלצות כמו שטרומפיהרר, תיאודור אייקה ובריגדפיורר ריכרד גליקס, מקימי
מחנות המוות. גנרלים מוואפן אס אס ומגסטאפו ברלין התארחו בביתכם. “דוד,” ממשיכה מדלן
בשלה, “היום אתה נחשב להומניסט בעל שם עולמי, אך בתקופתו של הפיהרר המטורף היית
היטלר יוגד מושבע, שונא יהודים, שונא רוסים, שונא כל מי שלא גרמני ולא ארי.”
“מדלן, יש משהו שאני יכול לחדש לך? משהו שלא מופיע בספר האוטוביוגרפי?”
“לא! אין דוד! אתה מתאר גרמניה אחרת, עולם בלהות שנשלטת על ידי מפלצות, עם שאיבד
צלם אנוש, בצדק הוספת כותרת משנה, ‘בזכות התבוסה’ בזכות התבוסה חזרנו להיות עם
נורמאלי.”

                                                                      יוסף דנון