טיול ביער.
החניתי את רכבי. פסעתי אל היער. בעיקול הראשון הגחתי אל קרחת יער שטופת שמש. עצרתי. הבטתי בשמיים הכחולים מעליי.
דבר לא התריע על העומד להתרחש.
נתגלתה לי שוב קרחת יער מוארת. בקצה הקרחת עמדה דובה חומה.
עמדנו קפואים. התקרבתי ונעמדתי מולה.
“שלום, מה שלומך?” שאלתי.
“שלומי טוב”.
“את גרה כאן, ביער?”.
“כן”,
“האנשים, לא מפריעים לך?”.
“כן, אתמול יירו בי”.
“למה?”.
“כי אני דובה”.
.
התיישבנו על גזע עץ ושוחחנו.
היא סיפרה על מצוקותיה, פחדיה. כיצד ירו בגוריה, רדפו אותה, פצעו אותה.
הקשבתי חרש.
בטרם נפרדנו, נתתי לה חפיסת שוקולד ופחית קולה.
שבתי למגרש החניה. שומר החניון שאל אם ראיתי חיות מסוכנות.
“לא”, עניתי.
הוא המשיך וסיפר כמה מסוכנים עלולים להיות הדובים. במיוחד כאלו עם גורים. ועד כמה רצוי להיות חמושים ודרוכים.
“עדיף תמיד לירות בהם מרחוק, לא להניח להם להתקרב”. הנהנתי בהבנה.
הגעתי לרכבי, התנעתי ונסעתי משם.
