להיות חלק משבט

לפעמים אנחנו נכנסים לאוהלים כל הלילה בהוראה שאסור לצאת. לפעמים אנחנו לא אוכלים ימים שלמים עד שמוצאים את הקורבן הבא.

אני בן 13, ועוד מעט אני אצטרך לצאת לצוד. ראש השבט אוהב לצוד בכפר הקרוב, יש שם הרבה סחורה טרייה, אורז, וסוכר.

כדי למנוע מהטרף לצוד אותנו קודם, אנחנו יצרנו נשק מהחומרים שהיו ביער – אבנים, עצים, במבוק.

מאמנים אותנו מגיל מאוד צעיר איך להילחם, איך לשחוט, איך לשרוד בתנאים קשים.

ילדים בגיל שלי ואני עדיין לא ראינו מאיפה מגיע הבשר, ומה אנחנו בדיוק צדים, בדרך כלל אנחנו שומעים סיפורים עד כמה אותם יצורים לפעמים מגיעים אלינו והורגים לנו אנשים, אז הם כנראה מאוד חזקים.

מחר זה היום הראשון שלי, מחר אני אביא אוכל למשפחה.

קמנו בבוקר אחרי הרבה שעות שינה, כדי שיהיה לנו כוח לצייד.

יצאנו מוקדם בבוקר, היינו מאוד רעבים, הם בדרך כלל לא מאכילים אותנו כמה ימים לפני כדי שלא נפחד והרעב יתן לנו מוטיבציה.

נעמדנו בסמוך לכפר, הכפר שחשבתי שיהיה רחוק יותר מאיתנו.

חלק מהוותיקים הקדימו אותנו וחיכו לנו ליד עץ ענקי שהיה נראה שאפשר להיכנס לגזע שלו. לאחר שכולם הגיעו הוותיקים התחילו ללכת ואנחנו אחריהם.

היה מאוד קר, בקושי היו לי מספיק עלים לכסות את עצמי.

אנחנו התנהגנו בדיוק כמו הוותיקים, התקופפנו כשהם התקופפו, רצנו בשקט כשהם רצו.. הכל כדי לא להיתפס.

הכפר היה נראה מאוד שקט, הבתים היו נראים קרים וחסרי חיים והיה נראה כאילו הוא נטוש..

חיכינו לסימן לתקוף והוא הגיע. הסתערנו על החיות, אבל.. הן לא היו חיות. הם היו בני אדם.

הם היו חלק מהשבט שלנו. ילדים שסירבו להרוג הפכו להיות חלק מהטרף, הבנתי שאין לי ברירה ואני צריך להרוג אנשים שאני מכיר כדי שהוותיקים יחוסו עליו.

התחלתי ולא יכולתי להפסיק. האדרנלין הכה בי. הם היו כל כך חלשים, הרוב זקנים.

לאחר שסיימנו, הם לקחו את הגופות והביאו אותם לאחד הבתים בכפר, כמו שחשדתי הכפר באמת היה נטוש. הם בחרו בחלשים כדי שיהיו הטרף שלנו, ומי שלא שיתף פעולה הפך לטרף בעצמו.

שום ייצור לא היה צד אותנו, אנחנו צדנו את עצמנו כדי להתקיים.

אחרי שהוותיקים הראו לנו איך הם הופכים את הבשר להראות כמו בשר חייתי, לקחנו כל אחד חתיכה וחזרתי לאוהלים.

שמחתי שאוכל סוף סוף להביא להורים שלי ולאחיות שלי אוכל.

הגעתי לאוהל כולי נרגש ושמח על הטרף שצדתי. אבל אחותי הקטנה ואבא שלי בכו. הם לא הצליחו לשמוח איתי, לא היה להם אכפת מהצייד שלי.

שאלתי אותם מה כבר קרה שהם לא מצליחים לשמוח מאוכל, אוכל שכל כך חיכינו לו.

הם אמרו שהיצורים צדו את אמא שלנו.

התיישבתי על הרצפה עם הטרף שלי, מנסה להיזכר אם בכלל הסתכלתי על הפרצופים של האנשים שהרגתי.

חייכתי אליהם כדי לנסות לשמח אותם.

“תאכלו, אמא הייתה רוצה שנאכל”.