לנגה, או לפחות לזיכרון שלך.
היי.
לא יודע איפה את היום. לא בטוח אם את בכלל זוכרת אותי, את הילד שישב לפנייך בשיעור היסטוריה, זה עם הבדיחות על במבה ושירים על הלב.
אני כותב את זה כי יש דברים שלא נאמרו אף פעם, ודברים כאלה — לא שוכחים.
את לא היית אהבת נעוריי. את היית הניצוץ הראשון.
הפעם הראשונה שמישהו ראה אותי מעבר לשתיקות.
הפעם הראשונה שחשבתי שאולי — אולי — אני ראוי לאהבה.
אני זוכר איך צחקת בפעם ההיא.
לא כי הבדיחה שלי הייתה כל כך מוצלחת, אלא כי את באמת הקשבת.
וזה… זה היה יותר מצחוק. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו נתן לי מקום.
וכשנעלמת — לא באמת כעסתי. נעלבתי, כן. נשברתי אפילו.
אבל את לא אשמה. אולי היית הילדה שהראתה לי כמה אפשר לגעת – בלי להישאר.
ועכשיו, שנים אחרי, כשאני יושב ומספר לילד שלי על אהבה ראשונה, אני חושב עלייך.
על איך שלימדת אותי את השיעור הכי כואב והכי חשוב בבת אחת:
שאהבה אמיתית היא זו שגורמת לך לגלות את עצמך – גם אם היא חולפת.
אם תקראי את זה יום אחד – תודה.
ואם לא – אז אני אודה לך כאן, בלב שלי.
שלך,
אני.
