בעולם שבו המסכה מתחלפת בהתאם לשעה ביום, מצב הרוח או מספר הלייקים – להיות אנונימי הפך כמעט לעניין חתרני.
אני כותב את השורות האלה ללא שם, לא מפני שאין לי זהות – אלא כי הזהות שלי לא יכולה להתחרות עם זו שנבנית מאלגוריתמים, פילטרים והצגות מתוכננות היטב. האנונימיות שלי היא בחירה. מרד קטן ושקט נגד תרבות שדורשת שנלבש מסכה אחרת בכל פעם שנכנסים לאפליקציה אחרת.
הרשתות החברתיות לימדו אותנו להיות דמויות. לא בני אדם. הן ציידות את הפיד שלנו בתגובות, מבטים, אישורים חיצוניים – ומאחוריהם, לא פעם, עומדת דמות שאיננה אנחנו. לפעמים זו גרסה משופרת. לפעמים זו רק קליפה.
מה קורה כשהמסכה נשארת גם כשאנחנו לבד? כששכחנו מי אנחנו בלי העדשה הנכונה, בלי ההשוואה, בלי הפידבק? מה קורה כשאין יותר תחושת עצמי אלא רק תחושת מופע?
אני לא כותב כדי לבקר. אני כותב כדי לשאול – מתי הפסקנו להרגיש בנוח להיות אנונימיים? לא לדעת הכול. לא להיות נראים. פשוט… להיות.
לפעמים, דווקא מהמקום שלא מבקש להיראות – אפשר לראות ברור יותר.
שלכם,
אנונימי
