שדה התעופה בבנגקוק
הגעתי מוקדם מדי. המטוס שלי יצא רק בעוד שש שעות. אנשים חלפו על פניי, עייפים, נרגשים, לחוצים. ואני? ישבתי בפינה שקטה, תיק הגב הקטן למרגלותיי, היומן ביד.
עברתי באצבעותיי על דפי הסיפור שכתבתי במסע הזה. כל תחנה, כל צעד, כל מפגש. צ׳.
עיני נעצרו על משפט שרשמתי בלילה האחרון במנזר:
“חלק מהאנשים נכנסים לחיינו כמו סערה, מנערים את הכול, ואז עוזבים בשקט. לא כי רצו לפגוע, אלא כי הם היו צריכים להמשיך.”
קריאה להמראה
הכרוז קרא לטיסה שלי.
הרמתי את התיק, נעמדתי. רגע לפני שעזבתי, הבטתי לאחור, דרך חלון הזכוכית העצום, על השמיים שנצבעו בכתום ורוד.
הייתי מוכן. לא שלם, אבל מוכן.
במטוס
המטוס המריא. גופי נטה לאחור עם הדחיפה. בחלון נפרשו העננים כמו שמיכה רכה.
עצמתי עיניים.
ראיתי שוב את פניה של צ׳, מחייכת ברכות, מושיטה לי את ידה לשלום. לא כאב חד, אלא זיכרון חמים, עדין, מלא הודיה.
תודה שצעדת איתי. עכשיו אני ממשיך לבד.
סיום
העננים נמסו לאט, כמו המחשבות.
הבנתי: המסע האמיתי לא היה למזרח. הוא היה פנימה.
כשאחזור, אחיה. אוהב. אתן. אמשיך ללכת.
המסע נמשך.
