(ואולי גם לי)
אני כותב לך מהמסך שלי. מהאייפון.
כן, מהמכשיר הזה שפעם פחדתי ממנו. שפעם הרגשתי לידו כמו אורח בעולם שכבר לא שייך לי.
בהתחלה רק בהיתי בו.
היו בו יותר אפליקציות משיש לי חברים. יותר צלילים ממה שיש לי סבלנות להכיל.
והתחושה הזאת… שאתה מוקף בתקשורת, אבל לא באמת מדבר עם אף אחד.
הרגשתי כאילו העולם כולו עבר לשפה שאני לא דובר.
אבל לאט־לאט, משהו בי השתנה.
גיליתי שבאמצעותו אני יכול לשלוח “אני חושב עליך” גם בלי מילים.
גיליתי שאפשר להקשיב למוזיקה מהתיכון שלי – כאילו מישהו זוכר אותי.
גיליתי שאני יכול לצלם שקיעה ולהזכיר לעצמי, שאני עדיין כאן.
וזה העניין.
זה לא באמת הסיפור על טכנולוגיה. זה סיפןר על גמישות.
על זה שגם אם הלב נשאר מבוגר, הוא עדיין יכול ללמוד לרקוד לצליל חדש.
זה סיפור על הבחירה – לא להיסגר בפני החדש, לא להתגעגע אל העבר עד שמפספסים את ההווה.
האייפון הוא רק סמל.
לזה שיש עוד מה ללמוד. שיש עוד עם מי לדבר.
שגם כשנדמה שאנחנו לבד – יש דרך, יש גשר, יש קליק אחד שיכול לפתוח דלת.
אני עדיין לומד. עדיין שוכח סיסמאות. עדיין שואל את עצמי למה צריך שלוש מצלמות.
אבל אני עונה. אני לא מפספס שיחות.
ואני כאן, בצד השני של המסך.
אם גם אתה מרגיש לפעמים זר, אבוד, מחוץ לזמן –
תדע שאתה לא לבד.
תיקח את הזמן שלך.
אבל אל תוותר.
כי זה אף פעם לא מאוחר — ללמוד מחדש איך להיות קרוב.
באהבה,
אנונימי.
