רשימת הקניות של דליה
Table Of Content
- רשימת הקניות של דליה
- השקט של שישי בבוקר אפף את המטבח. איתן מזג לעצמו קפה שחור, חזק מדי. “אתה תמיד מכין אותו ככה כשאתה טרוד,” דליה נוהגת להעיר בחיוך קטן כשהיא טועמת מהספל שלו. הוא ניגש אל מדף ספרי הבישול שלה, הצמוד לחלון המשקיף אל הגינה הקטנה שהיא כל כך אוהבת לטפח בזמנה הפנוי. “בישול מסיח את הדעת,” היא אומרת לו לפעמים כשהיא רואה אותו מהורהר, “זה מרגיע את הנפש.”
- הוא משך ספר כרוך בבד אדום דהוי, “מטעמי הבלקן” -זה עם המתכון לפשטידה ההיא עם הגבינה הבולגרית שהוא כל כך אוהב כשהיא מכינה אותה בימי שישי. הוא דפדף בו בעלעלול איטי, ואצבעותיו נעצרו בין עמוד 78 ל-79, ליד מתכון למוסקה חצילים שהם מדברים כבר זמן מה לנסות יחד. שם, תחוב היטב בין הדפים, נח פתק קטן, מקופל לשניים. כתב ידה העגול והמוכר של דליה קידם את פניו מהנייר.
- לרגע עמד כך, ואז פתח את הקיפול. “קניות לסופ”ש”, הכריזה הכןתרת בראש הדף, עם אותו קו קטן שהיא תמיד משרטטת מתחת. מתחת, בטור מסודר ומדויק, הופיעו הפריטים
- * חלב 3% (לא לשכוח לבדוק תאריך!)
- * לחם אחיד, פרוס (הרגיל, מהמאפייה של הרצל)
- * עגבניות שרי מתוקות (לא החמוצות מהפעם הקודמת, בבקשה!)
- * קוטג’ 5%
- * עוגיות שוקולד צ’יפס (בשבילך, איתני, מגיע לך פינוק)
- * מיץ רימונים טבעי – מהדוכן של אליאס בשוק, היא הוסיפה בעיפרון בקצה הדף, כמעט נמחק, “אם הוא שם ואם זה לא יקר מדי השבוע”.
- איתן חייך קלות למראה ה”בשבילך, איתני, מגיע לך פינוק”. היא תמיד יודעת איך להגניב מילה קטנה כזו, אישית וחמה, גם ברשימת מכולת. ומיץ הרימונים מהשוק, הפינוק הקטן שלה, במיוחד בימים שהיא מרגישה קצת פחות במיטבה וזקוקה לחיזוק. הוא הביט ברשימה. המקרר באמת זקוק למילוי, והיא בטח תעיר לו על זה כשתראה.
- “טוב,” לחש לעצמו, “אני אקפוץ לקניות. שיהיה מסודר לסוף השבוע. היא תשמח שיהיה לה את המיץ שלה, וגם עוגיות זה תמיד רעיון טוב.”
- הוא קיפל את הפתק והכניס אותו לכיס חולצתו, לקח את מפתחות הרכב ואת הארנק מהשידה הקטנה במסדרון, ויצא אל החום הלח של הבוקר התל אביבי.
- פרק 2
- הסופרמרקט השכונתי, “המרכול של האחים לוי”, היה הומה לקוחות של שישי בבוקר. עגלות עמוסות התנגשו קלות במעברים הצרים, וקולותיהם של קונים וקופאיות התערבבו ברחש הקבוע של המקררים ובמוזיקת רקע דהויה שכמעט נבלעה ברעש הכללי. איתן לקח עגלה מהכניסה ושלף את הפתק מכיסו, מעביר עליו מבט מהיר.
- “חלב שלושה אחוז,” מלמל לעצמו והתקדם למקרר החלביים. “ולא לשכוח לבדוק תאריך,” קולה של דליה כמעט נשמע באוזניו, עם אותה נימת דאגה קלילה שלה כשהיא שולחת אותו למשימות כאלה. הוא לקח קרטון חלב, בחן את התאריך בחטף, והניח אותו בעגלה. לידו, על המדף, עמדו קופסאות הקוטג’. “קוטג’ חמישה אחוז,” המשיך עם הרשימה, “היא מעדיפה אותו, אומרת שהוא יותר קרמי.” הוא הוסיף גביע לעגלה.
- במחלקת הירקות, מצא את עגבניות השרי. הוא זכר את ההערה שלה על “החמוצות מהפעם הקודמת” וחייך לעצמו. “הפעם אני אביא לך את המתוקות ביותר, דליה, תראי,” חשב ובחר בקפידה אשכול עגבניות אדומות ומבריקות. משם המשיך למאפייה הקטנה שבתוך הסופר. “לחם אחיד, פרוס, מהרצל,” ציטט מהפתק. המאפייה של הרצל הייתה מעבר לכביש, אבל דליה התעקשה שהלחם שלהם הוא הטוב ביותר, והאחים לוי, בחוכמתם המסחרית, דאגו להביא משם משלוח טרי כל בוקר. הוא לקח כיכר עטופה בניילון מרשרש.
- בדיוק כשהתכוון לפנות למעבר של מוצרי הניקיון, שם דליה תמיד מחפשת איזו אבקת כביסה בריח חדש או מרכך כביסה מיוחד, נתקל בגברת כהן חברתו לעבודה לפני שיצא לפנסיה. היא אחזה בסלסלה קטנה עם מלפפון בודד ושמנת חמוצה.
- “אה, איתן, בוקר טוב!” קראה בקולניות מסוימת. “מה שלומך? קניות לסוף השבוע?” עיניה סקרו את העגלה שלו. “דליה לא באה איתך היום?”
- איתן הרגיש דקירה קלה של אי נוחות. הוא כחכח בגרונו. “בוקר טוב, גברת כהן. כן, קצת השלמות. דליה… אה… היא הרגישה קצת עייפה הבוקר, אז העדיפה להישאר לנוח בבית.”
- “אוי, באמת? שתהיה בריאה, יקירתי. תקופה כזאת, כולם קצת מותשים,” אמרה גברת כהן בהבנה, אף שלא היה ברור לאיזו תקופה בדיוק התכוונה. “תמסור לה דרישת שלום חמה ממני, ושתרגיש טוב.”
- “תודה רבה, גברת כהן, אני אמסור לה,” אמר איתן והשתדל לחייך בנימוס. הוא מיהר להמשיך בדרכו, שמח להתרחק מהשיחה הקצרה.
- הוא עצר ליד מדף העוגיות. מבטו חיפש את החבילה המוכרת עם העטיפה הכחולה. “עוגיות שוקולד צ’יפס (בשבילך, איתני, מגיע לך פינוק)”. הנה הן. הוא לקח חבילה והניח אותה בעדינות בעגלה, כאילו היה זה פריט שביר במיוחד. הוא כמעט יכול היה לראות את החיוך שלה כשהוא חוזר הביתה עם הפינוק הקטן הזה.
- “טוב, נשאר רק מיץ הרימונים,” חשב לעצמו. “זה כבר סיפור אחר, זה מצריך נסיעה לשוק.”
- פרק 3
- שוק הכרמל פלט לקראתו גל של חום, ריחות וקולות עוד לפני שאיתן הספיק למצוא חניה ברחוב צדדי. הרעש היה מחריש אוזניים בהשוואה לדממה שאפפה אותו בבית, או אפילו לרחש הרקע של הסופרמרקט. כאן, הכל היה חי, דחוף, צבעוני עד כדי סחרחורת. דוכני ירקות ופירות התחרו על תשומת לבו עם ערימות תבלינים ריחניות, חמוצים תוצרת בית, ובגדים זולים שנערמו על שולחנות מתקפלים. קריאות הרוכלים התערבבו בשיחות הקונים ובצפירות האופניים החשמליים שזינקו בין ההמון.
- דליה אוהבת את השוק. היא נהגה לומר שזה המקום היחיד בתל אביב שמרגיש כמו “חו”ל אמיתי”, מקום עם נשמה. היא ידעה בדיוק לאיזה דוכן לגשת בשביל הזיתים הכי טובים, איפה למצוא את הגבינה הבולגרית המשובחת, ומי מוכר את החלבה הכי טרייה. איתן, לעומתה, תמיד הרגיש קצת אבוד בתוך הכאוס המאורגן הזה. הוא העדיף את הסדר הממוזג של הסופר.
- “הדוכן של אליאס,” נזכר בפתק שבכיסו. “מיץ רימונים טבעי.” הוא התחיל ללכת לאיטו, מנסה לסרוק את הדוכנים הרבים. היו שם דוכני מיצים סחוטים טרי – תפוזים, גזר, סלק – אבל אף אחד מהם לא נשא את השם “אליאס”, ולמיטב זיכרונו, הדוכן של אליאס היה קטן יותר, נחבא אל הכלים, איפשהו בחלק הפנימי יותר של השוק, אולי ליד דוכני הדגים. דליה תמיד ידעה לנווט אליו בביטחון, כאילו היה לה מצפן פנימי.
- הוא התקדם פנימה, מרגיש את הזיעה הקלה המצטברת על מצחו. לרגע שקל לשאול מישהו, אבל המחשבה על הסבר מפותל, “אני מחפש דוכן מיצים מסוים, של מישהו בשם אליאס, אשתי תמיד קונה אצלו…” -הרתיעה אותו. הוא ימצא לבד.
- ואז, בקצה שורת דוכנים צפופה, ליד חנות תבלינים קטנה שממנה עלה ריח חזק של כמון ופפריקה, הוא ראה אותו: דוכן קטן ועליו מכונת סחיטה ידנית מיושנת וכמה ארגזי רימונים אדומים כהים. שלט קטן, דהוי מעט, הכריז “מיצי אליאס – טבעי וטרי”. מאחורי הדוכן עמד גבר מבוגר, לא אליאס עצמו כנראה, אלא מישהו צעיר יותר, אולי בנו, עם שיער שיבה בקצוות וסינר מוכתם מעט.
- “שלום,” אמר איתן והתקרב. “אפשר בקבוק מיץ רימונים?”
- האיש, שסידר באותו רגע בקבוקים ריקים על מדף, הרים את ראשו. “בטח, אדוני. גדול או קטן?”
- “גדול, בבקשה.”
- בזמן שהאיש מילא בקבוק גדול ממיכל זכוכית ענק שהכיל נוזל אדום ועמוק, איתן לא התאפק ושאל, “אליאס לא נמצא היום?”
- האיש חייך קלות. “אבא נח קצת בבית. אבל המיץ אותו מיץ, אל תדאג. אותם רימונים, אותה מכונה.” הוא סגר את הבקבוק והושיט אותו לאיתן. “האישה לא באה היום?” שאל כבדרך אגב, תוך שהוא מקליד את הסכום בקופה הרושמת הישנה.
- ליבו של איתן החסיר פעימה קלה. הוא זוכר את דליה. “אה… לא,” ענה במהירות, אולי מהר מדי. “היא… היא תבוא בפעם אחרת. עסוקה.” הוא שילם ולקח את הבקבוק הקריר לידיו. המגע של הזכוכית הרגיש נעים.
- “שיהיה לכם סוף שבוע נעים,” אמר המוכר.
- “תודה, גם לך,” השיב איתן והתרחק מהדוכן, אוחז בבקבוק המיץ כאילו היה אוצר יקר. המשימה האחרונה מהרשימה הושלמה. כעת נותר רק לחזור הביתה, אל השקט.
- פרק 4
- הנסיעה חזרה מהשוק הייתה מהירה יותר. פחות תנועה, או שאולי איתן פשוט נהג מהר יותר, להוט להגיע אל השקט המוכר של ביתו, הרחק מהמולת האנשים והריחות העזים. הוא החנה את הרכב בחניה הקבועה, מתחת לעץ הפיקוס הגדול שדליה תמיד דואגת שיגזמו בזמן, “כדי שלא יסתיר את כל השמש מהמרפסת.”
- הוא נכנס לדירה. השקט קיבל את פניו, כמו תמיד, אבל הפעם הוא הרגיש פחות מאיים, אולי בגלל שקיות הקניות המרשרשות שבידיו, שהבטיחו מראית עין של שגרה. הוא הניח את השקיות על השיש במטבח, בדיוק במקום שדליה נוהגת להניח אותן כשהיא חוזרת עמוסת כל טוב.
- הוא החל לסדר את המצרכים. החלב והקוטג’ נכנסו למקרר, הלחם הטרי הונח על קרש החיתוך, ממתין לפריסה. את העגבניות סידר בקערת הפירות הצבעונית שעל השולחן, “כי עגבנייה זה פרי, איתן, לא ירק,” נהגה לתקן אותו בצחוק בכל פעם שהיה מניח אותן במגירת הירקות. בקבוק מיץ הרימונים הקר מצא את מקומו בדלת המקרר, ועוגיות השוקולד צ’יפס הונחו בצנצנת הזכוכית השקופה שתמיד עמדה על השיש, מחכות לרגע של חולשה מתוקה.
- כשסיים, התיישב ליד שולחן המטבח, בדיוק כפי שעשה בבוקר עם כוס הקפה. הפתק הקטן עם רשימת הקניות של דליה עדיין היה מונח לפניו. הוא החליק עליו את אצבעו, חש את מגע הנייר, את השקעים הקלים שהותיר העיפרון שלה.
- הוא הביט במצרכים שקנה, נגע בכתב ידה על הפתק הישן. הכול היה מסודר, בדיוק כפי שהייתה רוצה.
- מחר. מחר בבוקר תמלא שנה. הוא ידליק נר זיכרון על השיש, ישתמש בחלב הזה לקפה שישתה לבד, ויניח את עוגיות השוקולד צ’יפס ליד תמונתה המחייכת, תמונה מאותו טיול לכרתים, לפני כל כך הרבה שנים. ואז, בשקט, הוא יספר לה על הבוקר הזה, על המסע הקטן שלו בעקבות רשימת הקניות האחרונה שלה.
פרק 1
השקט של שישי בבוקר אפף את המטבח. איתן מזג לעצמו קפה שחור, חזק מדי. “אתה תמיד מכין אותו ככה כשאתה טרוד,” דליה נוהגת להעיר בחיוך קטן כשהיא טועמת מהספל שלו. הוא ניגש אל מדף ספרי הבישול שלה, הצמוד לחלון המשקיף אל הגינה הקטנה שהיא כל כך אוהבת לטפח בזמנה הפנוי. “בישול מסיח את הדעת,” היא אומרת לו לפעמים כשהיא רואה אותו מהורהר, “זה מרגיע את הנפש.”
הוא משך ספר כרוך בבד אדום דהוי, “מטעמי הבלקן” -זה עם המתכון לפשטידה ההיא עם הגבינה הבולגרית שהוא כל כך אוהב כשהיא מכינה אותה בימי שישי. הוא דפדף בו בעלעלול איטי, ואצבעותיו נעצרו בין עמוד 78 ל-79, ליד מתכון למוסקה חצילים שהם מדברים כבר זמן מה לנסות יחד. שם, תחוב היטב בין הדפים, נח פתק קטן, מקופל לשניים. כתב ידה העגול והמוכר של דליה קידם את פניו מהנייר.
לרגע עמד כך, ואז פתח את הקיפול. “קניות לסופ”ש”, הכריזה הכןתרת בראש הדף, עם אותו קו קטן שהיא תמיד משרטטת מתחת. מתחת, בטור מסודר ומדויק, הופיעו הפריטים:
* חלב 3% (לא לשכוח לבדוק תאריך!)
* לחם אחיד, פרוס (הרגיל, מהמאפייה של הרצל)
* עגבניות שרי מתוקות (לא החמוצות מהפעם הקודמת, בבקשה!)
* קוטג’ 5%
* עוגיות שוקולד צ’יפס (בשבילך, איתני, מגיע לך פינוק)
* מיץ רימונים טבעי – מהדוכן של אליאס בשוק, היא הוסיפה בעיפרון בקצה הדף, כמעט נמחק, “אם הוא שם ואם זה לא יקר מדי השבוע”.
איתן חייך קלות למראה ה”בשבילך, איתני, מגיע לך פינוק”. היא תמיד יודעת איך להגניב מילה קטנה כזו, אישית וחמה, גם ברשימת מכולת. ומיץ הרימונים מהשוק, הפינוק הקטן שלה, במיוחד בימים שהיא מרגישה קצת פחות במיטבה וזקוקה לחיזוק. הוא הביט ברשימה. המקרר באמת זקוק למילוי, והיא בטח תעיר לו על זה כשתראה.
“טוב,” לחש לעצמו, “אני אקפוץ לקניות. שיהיה מסודר לסוף השבוע. היא תשמח שיהיה לה את המיץ שלה, וגם עוגיות זה תמיד רעיון טוב.”
הוא קיפל את הפתק והכניס אותו לכיס חולצתו, לקח את מפתחות הרכב ואת הארנק מהשידה הקטנה במסדרון, ויצא אל החום הלח של הבוקר התל אביבי.
פרק 2
הסופרמרקט השכונתי, “המרכול של האחים לוי”, היה הומה לקוחות של שישי בבוקר. עגלות עמוסות התנגשו קלות במעברים הצרים, וקולותיהם של קונים וקופאיות התערבבו ברחש הקבוע של המקררים ובמוזיקת רקע דהויה שכמעט נבלעה ברעש הכללי. איתן לקח עגלה מהכניסה ושלף את הפתק מכיסו, מעביר עליו מבט מהיר.
“חלב שלושה אחוז,” מלמל לעצמו והתקדם למקרר החלביים. “ולא לשכוח לבדוק תאריך,” קולה של דליה כמעט נשמע באוזניו, עם אותה נימת דאגה קלילה שלה כשהיא שולחת אותו למשימות כאלה. הוא לקח קרטון חלב, בחן את התאריך בחטף, והניח אותו בעגלה. לידו, על המדף, עמדו קופסאות הקוטג’. “קוטג’ חמישה אחוז,” המשיך עם הרשימה, “היא מעדיפה אותו, אומרת שהוא יותר קרמי.” הוא הוסיף גביע לעגלה.
במחלקת הירקות, מצא את עגבניות השרי. הוא זכר את ההערה שלה על “החמוצות מהפעם הקודמת” וחייך לעצמו. “הפעם אני אביא לך את המתוקות ביותר, דליה, תראי,” חשב ובחר בקפידה אשכול עגבניות אדומות ומבריקות. משם המשיך למאפייה הקטנה שבתוך הסופר. “לחם אחיד, פרוס, מהרצל,” ציטט מהפתק. המאפייה של הרצל הייתה מעבר לכביש, אבל דליה התעקשה שהלחם שלהם הוא הטוב ביותר, והאחים לוי, בחוכמתם המסחרית, דאגו להביא משם משלוח טרי כל בוקר. הוא לקח כיכר עטופה בניילון מרשרש.
בדיוק כשהתכוון לפנות למעבר של מוצרי הניקיון, שם דליה תמיד מחפשת איזו אבקת כביסה בריח חדש או מרכך כביסה מיוחד, נתקל בגברת כהן חברתו לעבודה לפני שיצא לפנסיה. היא אחזה בסלסלה קטנה עם מלפפון בודד ושמנת חמוצה.
“אה, איתן, בוקר טוב!” קראה בקולניות מסוימת. “מה שלומך? קניות לסוף השבוע?” עיניה סקרו את העגלה שלו. “דליה לא באה איתך היום?”
איתן הרגיש דקירה קלה של אי נוחות. הוא כחכח בגרונו. “בוקר טוב, גברת כהן. כן, קצת השלמות. דליה… אה… היא הרגישה קצת עייפה הבוקר, אז העדיפה להישאר לנוח בבית.”
“אוי, באמת? שתהיה בריאה, יקירתי. תקופה כזאת, כולם קצת מותשים,” אמרה גברת כהן בהבנה, אף שלא היה ברור לאיזו תקופה בדיוק התכוונה. “תמסור לה דרישת שלום חמה ממני, ושתרגיש טוב.”
“תודה רבה, גברת כהן, אני אמסור לה,” אמר איתן והשתדל לחייך בנימוס. הוא מיהר להמשיך בדרכו, שמח להתרחק מהשיחה הקצרה.
הוא עצר ליד מדף העוגיות. מבטו חיפש את החבילה המוכרת עם העטיפה הכחולה. “עוגיות שוקולד צ’יפס (בשבילך, איתני, מגיע לך פינוק)”. הנה הן. הוא לקח חבילה והניח אותה בעדינות בעגלה, כאילו היה זה פריט שביר במיוחד. הוא כמעט יכול היה לראות את החיוך שלה כשהוא חוזר הביתה עם הפינוק הקטן הזה.
“טוב, נשאר רק מיץ הרימונים,” חשב לעצמו. “זה כבר סיפור אחר, זה מצריך נסיעה לשוק.”
פרק 3
שוק הכרמל פלט לקראתו גל של חום, ריחות וקולות עוד לפני שאיתן הספיק למצוא חניה ברחוב צדדי. הרעש היה מחריש אוזניים בהשוואה לדממה שאפפה אותו בבית, או אפילו לרחש הרקע של הסופרמרקט. כאן, הכל היה חי, דחוף, צבעוני עד כדי סחרחורת. דוכני ירקות ופירות התחרו על תשומת לבו עם ערימות תבלינים ריחניות, חמוצים תוצרת בית, ובגדים זולים שנערמו על שולחנות מתקפלים. קריאות הרוכלים התערבבו בשיחות הקונים ובצפירות האופניים החשמליים שזינקו בין ההמון.
דליה אוהבת את השוק. היא נהגה לומר שזה המקום היחיד בתל אביב שמרגיש כמו “חו”ל אמיתי”, מקום עם נשמה. היא ידעה בדיוק לאיזה דוכן לגשת בשביל הזיתים הכי טובים, איפה למצוא את הגבינה הבולגרית המשובחת, ומי מוכר את החלבה הכי טרייה. איתן, לעומתה, תמיד הרגיש קצת אבוד בתוך הכאוס המאורגן הזה. הוא העדיף את הסדר הממוזג של הסופר.
“הדוכן של אליאס,” נזכר בפתק שבכיסו. “מיץ רימונים טבעי.” הוא התחיל ללכת לאיטו, מנסה לסרוק את הדוכנים הרבים. היו שם דוכני מיצים סחוטים טרי – תפוזים, גזר, סלק – אבל אף אחד מהם לא נשא את השם “אליאס”, ולמיטב זיכרונו, הדוכן של אליאס היה קטן יותר, נחבא אל הכלים, איפשהו בחלק הפנימי יותר של השוק, אולי ליד דוכני הדגים. דליה תמיד ידעה לנווט אליו בביטחון, כאילו היה לה מצפן פנימי.
הוא התקדם פנימה, מרגיש את הזיעה הקלה המצטברת על מצחו. לרגע שקל לשאול מישהו, אבל המחשבה על הסבר מפותל, “אני מחפש דוכן מיצים מסוים, של מישהו בשם אליאס, אשתי תמיד קונה אצלו…” -הרתיעה אותו. הוא ימצא לבד.
ואז, בקצה שורת דוכנים צפופה, ליד חנות תבלינים קטנה שממנה עלה ריח חזק של כמון ופפריקה, הוא ראה אותו: דוכן קטן ועליו מכונת סחיטה ידנית מיושנת וכמה ארגזי רימונים אדומים כהים. שלט קטן, דהוי מעט, הכריז “מיצי אליאס – טבעי וטרי”. מאחורי הדוכן עמד גבר מבוגר, לא אליאס עצמו כנראה, אלא מישהו צעיר יותר, אולי בנו, עם שיער שיבה בקצוות וסינר מוכתם מעט.
“שלום,” אמר איתן והתקרב. “אפשר בקבוק מיץ רימונים?”
האיש, שסידר באותו רגע בקבוקים ריקים על מדף, הרים את ראשו. “בטח, אדוני. גדול או קטן?”
“גדול, בבקשה.”
בזמן שהאיש מילא בקבוק גדול ממיכל זכוכית ענק שהכיל נוזל אדום ועמוק, איתן לא התאפק ושאל, “אליאס לא נמצא היום?”
האיש חייך קלות. “אבא נח קצת בבית. אבל המיץ אותו מיץ, אל תדאג. אותם רימונים, אותה מכונה.” הוא סגר את הבקבוק והושיט אותו לאיתן. “האישה לא באה היום?” שאל כבדרך אגב, תוך שהוא מקליד את הסכום בקופה הרושמת הישנה.
ליבו של איתן החסיר פעימה קלה. הוא זוכר את דליה. “אה… לא,” ענה במהירות, אולי מהר מדי. “היא… היא תבוא בפעם אחרת. עסוקה.” הוא שילם ולקח את הבקבוק הקריר לידיו. המגע של הזכוכית הרגיש נעים.
“שיהיה לכם סוף שבוע נעים,” אמר המוכר.
“תודה, גם לך,” השיב איתן והתרחק מהדוכן, אוחז בבקבוק המיץ כאילו היה אוצר יקר. המשימה האחרונה מהרשימה הושלמה. כעת נותר רק לחזור הביתה, אל השקט.
פרק 4
הנסיעה חזרה מהשוק הייתה מהירה יותר. פחות תנועה, או שאולי איתן פשוט נהג מהר יותר, להוט להגיע אל השקט המוכר של ביתו, הרחק מהמולת האנשים והריחות העזים. הוא החנה את הרכב בחניה הקבועה, מתחת לעץ הפיקוס הגדול שדליה תמיד דואגת שיגזמו בזמן, “כדי שלא יסתיר את כל השמש מהמרפסת.”
הוא נכנס לדירה. השקט קיבל את פניו, כמו תמיד, אבל הפעם הוא הרגיש פחות מאיים, אולי בגלל שקיות הקניות המרשרשות שבידיו, שהבטיחו מראית עין של שגרה. הוא הניח את השקיות על השיש במטבח, בדיוק במקום שדליה נוהגת להניח אותן כשהיא חוזרת עמוסת כל טוב.
הוא החל לסדר את המצרכים. החלב והקוטג’ נכנסו למקרר, הלחם הטרי הונח על קרש החיתוך, ממתין לפריסה. את העגבניות סידר בקערת הפירות הצבעונית שעל השולחן, “כי עגבנייה זה פרי, איתן, לא ירק,” נהגה לתקן אותו בצחוק בכל פעם שהיה מניח אותן במגירת הירקות. בקבוק מיץ הרימונים הקר מצא את מקומו בדלת המקרר, ועוגיות השוקולד צ’יפס הונחו בצנצנת הזכוכית השקופה שתמיד עמדה על השיש, מחכות לרגע של חולשה מתוקה.
כשסיים, התיישב ליד שולחן המטבח, בדיוק כפי שעשה בבוקר עם כוס הקפה. הפתק הקטן עם רשימת הקניות של דליה עדיין היה מונח לפניו. הוא החליק עליו את אצבעו, חש את מגע הנייר, את השקעים הקלים שהותיר העיפרון שלה.
הוא הביט במצרכים שקנה, נגע בכתב ידה על הפתק הישן. הכול היה מסודר, בדיוק כפי שהייתה רוצה.
מחר. מחר בבוקר תמלא שנה. הוא ידליק נר זיכרון על השיש, ישתמש בחלב הזה לקפה שישתה לבד, ויניח את עוגיות השוקולד צ’יפס ליד תמונתה המחייכת, תמונה מאותו טיול לכרתים, לפני כל כך הרבה שנים. ואז, בשקט, הוא יספר לה על הבוקר הזה, על המסע הקטן שלו בעקבות רשימת הקניות האחרונה שלה.
1
איתי בורא האתר
שנה 1
אהבתי איך רשימת קניות הופכת למסע רגשי. פשוט מרגש.
כתוב תגובה
אנא התחבר או הירשמו כדי לכתוב ביקורת
אנא התחבר או הירשמו כדי לכתוב ביקורת
