הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה כְּמוֹ תְּפִלָּה שְׁקוּפָה,
צוֹבַעַת תִּקְוָה עַל כָּל פֶּסַע שֶׁנִּשְׁכַּח.
אֲנִי פּוֹתֵחַ עֵינַיִם, נוֹשֵׁם בְּעִדָּנָה,
יוֹם חָדָשׁ קָם לִי – וְאִתּוֹ גַּם סְלִיחָה.
לֹא כְמוֹ אֶמֶשׁ, לֹא בְּתוֹךְ מֶרֶץ עִוֵּר,
אֶלָּא בְּדַעַת שֶׁנִּקְנְתָה בְּדֶרֶךְ כּוֹאֶבֶת.
כָּל טָעוּת שֶׁלִּמְּדָה אוֹתִי שֶׁתָּעָה הַדֶּרֶךְ –
הִיא מַפְתֵּחַ לְמָחוֹז שֶׁל אֱמֶת וְתִבְנָה.
יוֹם חָדָשׁ וַאֲנִי בּוֹ עוֹד פַּעַם נִבְרָא,
מִלִּמּוּדֵי הָאֶתְמוֹל, מִנִּפְלוֹת הַתֵּבֵל.
כָּל צַעַד עֵתָה הוּא בְּמוּשְׂכָּר שֵׂכֶל,
לֹא מִירוּץ – אֶלָּא חֶסֶד עִם עַצְמִי בַּדֶּרֶךְ.
אֵינִי חַי כְּדֵי לִכְבּוֹשׁ, אֵינִי רָץ לְשֵׁם,
אֲנִי חַי כְּדֵי לִהְיוֹת מִי שֶׁאֲנִי בָּאֱמֶת.
וּכְשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת עַל הַפָּנִים –
הִיא זוֹרַחַת גַּם בִּפְנִים, מְאִירָה אֶת הַנֶּפֶשׁ.
