תפר מהווה ספר
כל אחד ממנו עבר משברים בחייו. וכל משבר היה שונה מהשני וברמת השפעה לא כמו ההשפעה האחרת של משבר אחר. חלק מנו שוקעים בכאב ממשבר זה, הם נשארים במקומם ולא זזים צעד אחד הלא. הם מתחילים לחשוב בצורה שונה ממה שהיו לפני, לא מתקדמים במשלימות חיים ולא דואגים לאלף בית דברים שקשורים לחייהם ולא מממשים את עצמם אלא הם נשארים במקומם וחלקם חוזרים אחורה. וזה שונה אם זה בגלל אהבה ,הצלחה, בן שמת לפני לידתו או אחריה או מישהו יקר עלינו שהלך לעולמו. כל זה שונה אחד מהשני ,אבל הנקודה פה, איך ללמד את האחרים מניסיון שלנו ואיך לנסות להצליח מחדש או לעבור את המשבר?.
אני עצמי חוויתי שני משברים רצופים של יחס שלא הצליח עם שתי בנות בגיל קטן. נשברתי פעם ראשונה ולא שמתי דגש על הניסיון הראשון , וניסיתי לשכוח את הניסיון הראשון בניסיון שני שגם הוא לא הצליח, ואז, הכישלון נכפל, והתבלבלתי והורדתי הרבה דמעות, אבל הבנתי בסוף שאהבה בין בן לבת זה לא סוף העולם. והתחלתי לחשוב אחרת, התחלתי להגדיר את האהבה בהגדרות שונות ממה שהייתי חושב לפני. ידעתי שזה רק אהבת נערים שהיא באה מחוסר של אהבה אם במשפחה או באיזה ארגון שאתה שייך אליו, ולמרות ההתדרדרות שהייתה, למדתי שאהבת אל היא האהבה הכי חשובה, ואחר כך באה אהבת הורים ,אחים ואחים בדת. זה היה הניסיון הכפול שלי.
ויש ניסיונות אחרות שגורמות להתפתחות חיובית או שלילית שמשפיעה על יכולת החשיבה וניהול החיים. אני בחרתי את ההתפתחות החיובית. אחרי שהייתי מנסה לדבר ולהיות בעל לשון טוב ובעל אוצר מילים רחב, לא הצלחתי בהתחלה, וכולם היו מדברים מסביבי, אבל לא עצרתי, שיניתי הרבה כיוונים אם זה בשיטת חיים, עבודה ,תחביבים וכל מה שאני יכול לעשות בחיים שלי, ובסוף אני בעל עשרים ואחד ספרים שמדברות על ערכים שלמדתי ואיך לממשן. עכשיו אני כותב את ספרי השתיים עשרה וזה מה שרציתי להגיד, שתפר מהווה ספר.
כולנו כותבים מה שבראשנו, אבל חלקנו משאירים במגירה ואחרים משדרגים את מחשבותיהם ,כותבים וכותבים עד שמצליחים. למרות מה שאמר לי אבא שלי, שרוב הסופרים מתפרסמים אחרי מותם, הם מוצאים את דפי הכתיבה שלהם ומתחילים לעשות להם את הזיכרון המתאים לפי הענף שלהם ועל מה כתבו.
בהתחלת הכתיבה שלי לא ידעתי על מה לכתוב. ניסיתי למלות דפים במילים ,אבל בסוף כל כתב יד הייתי כורע אותו, בגלל שלא הייתי מרוצה ממה שאני כותב, רובם היו שירים ושירות. ומהניסיון שלי בכתיבה ,הייתי כותב בזמן בית הספר לפני הכתיבה המקצועית שהגעתי אליה והיה לי דיסק מוקלט באולפן שלא כל כך מקצועי אבל מצאתי מה לכתוב, הייתי זמר של היפ הופ עם שלושה מחבריי-היום הם רופאים ובעלי עסקים. זאת הייתה ההזדמנות הראשונה שלי לכתוב, אבל ההיפ הופ מת, ואהבת סוג כתיבה זאת מת אתו.
נהפכתי להיות דתי ולמשך חמש עשרה שנים רכשתי ידע רחב בכל מיני עניינים. לא הייתי עובד שממשיך עבודה לתווך ארוך אבל הייתי בעל ראש טוב, וכמו שאומרים :”טוב הראש הוא הנופל בסוף”-למרות שאני לא מאמין בזה כי זה מחשבה על חיים אל ומוגבלת ללא חיי אחרי המוות.
התחלתי בשלב הניסיוני האחרון בכתיבה, והצלחתי לכתוב את האנציקלופדיה הראשונה שלי בת היותר מאלפיים דף ובת המאה מקצועות שונות וענייני דת.
אתה בעל המשבר שהיה, ובעל הניסיון, ובעל העבודות הרבות שניסית ולא המשכת בהן חוזרות למאמר האומר: “אם נכשלת, תמשיך לנסות, כי זה אומר שאתה בעל יותר ניסיון”. זה הסיפור שלי עם הכתיבה ואני מאחל לכל בעל משבר או חווית כישלון שחווה שימשיך לכתוב, כי עט זה הנשק של האוהבים ובעלי הלב הנקי והדרך הישרה. והנקודה היא שאם לא הצלחת בהתחלת דרכך תמשיך, זה סימן שאתה בעל מחשבה שונה ובעל אומנות שהאנשים לא יודעים ולא חוו לפני, ואולי תהיה אתה בעל הסגנון החדש של הכתיבה החדש של זמננו, תנסה ,תעשה זאת הדרך של המוכשרים שמחכים להצלחה בקטע מסוים מחייהם.
