אולי זה נכון
זה קשה להפנים, קשה באמת להסתכל לזה בפנים.
נמאס לי לחשוב שאני צודקת, ולהוכיח לעצמי כמה אני טועה.
אני זוחלת מתחת לשמיכה ומקווה שאתה עוד מסתכל עלי, שאתה עוד פה – מעבר כל הצללים
מסתכל עלי בעוד החושך מרדים
אתה ישן אבל אני רצה בין מחשבה למחשבה,
אני מסתכלת על הקיר שמצידי והמאוורר שזז במהירות חפיזה מעבר לנשימתנו
אתה נוגע בי עם האצבעות הקרות שלך. הפנים שלי בידך, אתה מרגיש כרגע שאני שלך?
אני מותחת את רגליי, השמיכה יותר מדי קצרה.. אני מפתלת אצבעותיי ברוח הקרה.
אני מלטפת שיערך עם יד שמרגישה כמעט קטועה, אני לא יודעת כבר אם מה שאני מרגישה זה אני או אתה.
אני צריכה להבין, אני צריכה להפנים את זה שזה לא קרה.
אני יודעת שאין דבר כזה אנחנו, ואולי זו גם לא בכלל המטרה;
אך כשאנחנו על המיטה ואני מסתכלת לעבר הדלת הסגורה, אני מרגישה את הרעב לנשיכה.
אני מרגישה טיפשה גמורה. תפסיק להסתכל עלי, אני יודעת שזה לא משנה כמה אני אנסה – זה לא ישתנה.
זה לא שאני מתאהבת בך, זה פשוט שאני מכורה ללראות אותי ואותך.
הבוקר כבר הגיע, ואילו אנו ישנים
אני מדליקה את האור, רק כדי שנהיה ערים
אני מעלה מבטי לעבר התקרה, אולי היא תעזור לי להבין מה אני אמורה לעשות, משום שיש לי שאלה.
אני מקווה שאתה מרגיש את האהבה,
היא לא חייבת לבוא בנישוקים בכל שעה, רק חיבוק ארוך מדי שמראה לך שאני אוהבת אותך.
בבקשה עשה כך חזרה, אני לא יודעת למה אני בכלל מרגישה את הרגש הזה כשהוא כה נורא.
אני לא רוצה, אני לא. אני פשוט רוצה לא להרגיש דבר, ולהיות שוב תחת השמיכה עם מאוורר שעושה את החדר הסגור קר.
אבל הדלת כבר פתוחה.. אז נראה שנצטרך להגיע להחלטה.
