ימיה של דטי כאסירה בבית הספר חלפו בזה אחר זה בשגרה קבועה.
עוד לפני הזריחה הייתה מתעוררת, מתלבשת ונכנסת למטבח. היא פתחה את החדר הצדדי, ריחפה בתוכו בתנועות חצי־חלומיות, וברגע שנשמע צלצול השעון – מצאה את הארוחה מוכנה במרכז המטבח, כאילו יד נעלמה בישלה במקומה. לאחר הסעודה ניקתה, נחה מעט, ושבה להכין את הארוחה הבאה. בשעות שנותרו לה הייתה חופשייה לעשות כרצונה.
ברוב הימים העדיפה להסתגר בחדרה או לשבת לבדה בחדר האוכל הריק, מאזינה לשקט שבין הסעודות. רק בלילות, כשישנו כולם – לפי פקודה – הייתה מעזה לצאת. אז הייתה מטפסת אל הצוק המשקיף על היער ונושמת את האוויר הקר, המקום היחיד שבו הייתה יכולה לזכור שהיא חיה.
בהתחלה ניסתה לחשוב איך לברוח. הגדוד לא חשש שתברח, בעיניהם לא הייתה אלא נערה פשוטה, חסרת כוחות, ולכן הרשו לה להסתובב כאוות נפשה. זה היה יתרון לכאורה – אך שום סדק לא נמצא בחומה שהקיפה את ההר. הדרך היחידה החוצה הייתה דרך שער הפלאים, ולצידו עמדו שומרים בכל שעות היממה. וגם אם לא היו שם – לא הייתה מסוגלת לפתוח אותו. רק מי שהוחתם באות הפלא שבחצר בית הספר יכול היה לעבור דרכו, וסרן א’ הקפיד ביום הראשון להחתים את כל לוחמיו – מלבדה.
גם שגרת היום של הלוחמים לא הייתה מרגשת במיוחד. בכל בוקר התעוררו לאימון גופני במגרש הספורט שממזרח לחדר האוכל. החלון הפונה מן המטבח אל המגרש נשקף בדיוק לכיוונם, ובטרם החלה בשגרת הריקוד־בישול שלה הייתה רואה אותם רצים, קופצים ונאבקים זה בזה במקלות ארוכים. פעמים רבות הגיעו לארוחת הבוקר חבושים, חבולים, נאנחים מכאב. האימונים האלה שעממו אותה, והיא נהגה לסגור את החלון כדי שקולות החבטות לא יפריעו לה.
אבל אחר הצוהריים – זה היה כבר סיפור אחר. כשעתיים לפני השקיעה התכנסו הלוחמים במגרש הפלאים של בית הספר, שבו התאמנו על עשיית מופתים. דטי נהגה לעמוד מהופנטת ליד החלון הפונה מערבה, עוקבת אחר תנועותיהם המדויקות של קבוצת הלוחמים הצעירים, שהתאמנו במרחק של כמה עשרות מטרים מחדר האוכל. בראשה דמיינה את עצמה מרימה מטה לאוויר, אומרת את המילים ששמעה מפי המאמן, ויורה זיקים. לעיתים הייתה תופסת את המטאטא שבידה, מסובבת אותו בתנועות המעגליות שראתה, ואף מנסה בידיה את התנועות הגמישות שבהן הרימו המתאמנים בכוח פלאים סלעים מקצה המגרש מעל הקרקע.
היא לא ידעה אם היא מקנאה בהם או מתעבת אותם, ואולי גם וגם. אילו רק נולדתי מופתית… חשבה לעצמה לא פעם. אילו היה החדר מאיר כשנולדתי, כמו שקורה בלידת מופתיים… אך היא לא הייתה אלא נערה פשוטה, יתומה וחסרת כוח – וכעת גם שפחתם של אויבי העולם.
ובכל זאת, שעת האימונים הייתה נקודת האור היחידה ביומה. דטי כבר ידעה בעל־פה את רוב לחשי ההרמה הבסיסיים, ארבעה או חמישה מלחשי ההתקפה, ועוד כמה לחשים קטנים שלימד המאמן. גם סווגר ואדרוד התאמנו שם בכל יום – שניהם מצטיינים, אך שונים זה מזה. תנועותיו של סווגר היו רכות, כמעט ריקוד. חיוך עדין היה נסוך על פניו כשהצליח. תנועותיו של אדרוד, לעומתו, היו חדות ואלימות, כאילו הוא מכה באויב. כשהצליח, נמתח על פניו חיוך זדוני. דטי לא הבינה איך הם מגיעים לאותם פלאים אם כל אחד מהם עושה את הפעולות האלה באופן אחר לגמרי.
בעיני רוחה ראתה את עצמה כסווגר: מרקדת, גופה זורם בעדינות, חיוך של שלווה על פניה. אילו רק נולדתי מופתית… חשבה לעצמה בכאב.
דטי מצאה נחמה מעטה בהתבוננות באימוני הפלאים. מדרכי בריחה כבר התייאשה לגמרי והשלימה עם גורלה. היא לא ידעה שהערב ההוא ישבור את שגרת השבועות שחלפו.
היה זה ערב של ירח מלא, חודש ימים בדיוק חלף מהלילה שבו נקלעה ליער הארור שמתחת להר. בעת ששירתה את הלוחמים בארוחה, שמעה לפתע קול גס קורא לעברה, “הי, משרתת! עוד דג – מהר!” הלוחם שקרא לה היה שחור־שיער, רחב כתפיים, נראה בשנות השלושים לחייו. דטי מיהרה לשולחן.
בימים הראשונים ניסתה ללמד את הלוחמים לנהוג בה בכבוד, אך עד מהרה הבינה שזאת מלחמה אבודה. לא פעם כבל אותה אחד מהם בפלא פשוט, גרם לה להשתטח על הרצפה ולאוכל שבמגש שאחזה להתפזר על הרצפה – לקול צחוקם של חבריו. לבסוף למדה לשתוק, לציית ולהיות בלתי נראית. רק כך הניחו לה.
היא הניחה את הצלחת לפני הלוחם. דטי כבר למדה להכיר אותו – גס וטיפש, אך בלתי מזיק, טודו היה שמו. “חכי פה,” הורה לה בגסות, “כשאגמור עם הדג אגיד לך מה להביא אחר כך.” הנערה עמדה לצידו בשקט, חוזרת להיות כבלתי נראית.
“שמעת, גורסק?” אמר טודו לחברו לשולחן, “בוגל וארגין חזרו אתמול בערב.”
“באמת?” שאל גורסק, בעל צלקת גדולה על לחיו. “נו, אני מניח שכבר ‘חלבת’ מהם הכול… אז הם מצאו את הדרך להר ענקי הזיקים? כבר נמאס לי מבית הספר הזה.”
“ששש!” השתיק אותו טודו בידו. “שמור על הפה ש’ך, לפני שסרן א’ יתפור לנו כבילה לכל הלילה!”.
“בסדר, בסדר…” גורסק חייך בזווית פיו, חיוך עקום של מי שכבר ראה הכול, ובכל זאת לחש חזרה, “אז מה גילית?”
טודו התכופף לעברו. “אחרי שנכנסנו לבית הספר, שלח המפקד חמישה זוגות לוחמים לחפש את הדרך להר ענקי הזיקים.”
“את זה כבר כולם יודעים,” אמר גורסק.
“אבל לא כולם יודעים מה אנחנו מחפשים בהר הזה,” לחש טודו.
גורסק צמצם את עיניו, “ומה אנחנו מחפשים?”
“בוגל סיפר לי שבפסגת ההר יש מערה, ובמערה – נשק מיוחד.”
“נשק?” הרים גורסק את גבותיו העבות. “איזה מין נשק?”
“אנל’א יודע. גם בוגל לא יודע. אבל אם המפקד מתאמץ כל כך להשיג אותו – בטח הוא חזק מאוד. ארגין חושב שזה נשק פלאי מהדורות העתיקים.”
“נשק עתיק?” לחש גורסק. “אומרים שלכל אחת מארבע המפלגות הישנות יש נשק עתיק. אם נשיג גם אנחנו אחד – נוכל להשתוות אליהן.”
“טוב, לפי ארגין זה נשק עוד יותר ישן. נשק שיכול לנצח את כולם.”
“מאיפה הוא יודע?”
“המפקד שלח אותם צפונה, להרי הפראים,” אמר טודו. “שם פגשו שבט פראים. לפני שחיסלו אותם, הצליחו להוציא מהם את הסוד בכוח. הפראים סיפרו על נשק אגדי שנמצא במערה שבהר. הם גם גילו להם שזה ההר השלישי בגובהו בהרי הפראים – הר הדרק –”
למה שלא תשתפו גם אותי בשיחה המרתקת שלכם?” קולו של סרן א’ קטע את השיחה בחדות. שני הלוחמים קפצו על רגליהם, מפילים צלחות וספלים.
“לא דיברנו על שום דבר חשוב, המפקד!” גמגם טודו. “רק סיפרתי לגורסק בדיחה גסה, זה הכול!”
“אני בטוח,” אמר סרן א’ בקרירות. קולו היה שקט מדי – וזה מה שהפחיד אותם באמת. מבטו נודד ביניהם ואז נעצר על דטי, שעמדה בשקט בגבה אל השולחן, מביטה בתקרה כאילו לא שמעה דבר. “שימו לב למה שאתם מוציאים מהפה,” אמר לבסוף, “לקירות יש אוזניים – ולא רק להם.”
גם אחרי שכולם נרדמו, הדיבור על “נשק עתיק” לא נתן לה מנוח. היא עלתה אל הצוק המשקיף על היער, שם האיר הירח המלא את העצים הפרושים מתחתיה. האם זה אמיתי? האם הגדוד באמת מחפש נשק עתיק בהר הזה? ומה יקרה אם ימצאו אותו?
אם מפלגת האדם העליון תשיג נשק בעל כוח כזה – היא תוכל למוטט את מועצת המופתים, לשלוט בעולם, ולהשמיד את כל מי שאינו הולך בדרכה. מה יקרה לאנשים הפשוטים, לחסרי הכוח? מה יקרה לה עצמה?
הלוואי שיכולתי לעשות משהו, חשבה לעצמה בכעס, אפילו להעביר למועצה העליונה את המידע הזה. אך היא הייתה כלואה כאן, מאחורי חומות ההר. אילו רק נולדתי מופתית…
רוח אביבית קרירה חלפה בצוק, אך היא הרגישה חום קל ומוכר סביב צווארה. התליון שעל צווארה בער באור רך, כמו בלילה ההוא ביער. היא שלפה אותו מבין קפלי חולצתה, מתבוננת בו בפליאה – ואז שמעה רחש. משהו נע בין העצים מאחוריה.
היא הסתובבה באחת. ליבה דפק במהירות, והיא הרגישה את הדם קופא באצבעותיה. בין ענפי הסבך, לא רחוק ממנה, נצנצו שתי עיניים ירוקות, נעוצות בה.
