״בוקר טוב״, היא אמרה לי.
״לילה מטורף היה אתמול, אה?״
״על מה את מדברת?״
״אתה עוד פעם לא זוכר כלום?? מה יש לך? כל פעם אותו סיפור.״
אני חושב לעצמי, מה כבר היה יכול לקרות הפעם.
״כנראה עוד פעם היה סקס מטורף״, אמרתי בגיחוך.
״סתום ולך תכין קפה״, צחקה, לקחה את הטלפון והתחילה לגלול.
קמתי למטבח להכין לי קפה, חושב על מה באמת היה יכול להיות אתמול חוץ מסרט או סדרה שראינו ביחד. שוכח מזה וממשיך להכין קפה. מתלהב מעמדת הקפה שבניתי לעצמי. מכין לעצמי קפה יוקרתי, שם מוזיקת ג’אז בטלוויזיה. המטבח מתמלא בריח של קפה חזק ואווירה של בוקר רגוע.
שותה את הקפה עם שירי ג’אז ברקע. סקי צוחקת לה בחדר השינה, בטח מאיזה סרטון של כלב חמוד שלא מצליח לעלות במדרגות.
יום ראשון בבוקר. חושב על הדקות שיש לי להיות בבית, ליהנות מהרגע השקט שיש לי עם הקפה ושירי הג’אז שלי. חמש דקות לשבע. עוד כמה דקות אני צריך לצאת. מתחיל להתארגן במהירות, שם את הג’ינס הרחב שלי, את החולצה השחורה וקפוצ’ון לבן.
נותן נשיקה לסקי ויוצא לדרכי. רץ לאוטובוס בשביל לא לאחר. כי אוטובוסים בדורידו מגיעים פעם ב־אף פעם. אז אין סיכוי שאני מאחר. פעם אחת האוטובוס הקדים בכמה דקות ולא הספקתי להגיע אליו. הלכתי לעבודה ברגל שעה ושבע דקות.
ברגע שאני יוצא מהבית אני רואה את האוטובוס מתקרב לתחנה שלי. אני רץ לתחנה ונופל לי הבקבוק מהתיק. אם אני עוצר לקחת את הבקבוק אין סיכוי שאני מספיק לאוטובוס. עוזב וממשיך לרוץ.
אני מתנשף, עוד שנייה מתעלף. הרבה זמן לא רצתי ככה. מספיק להגיע לאוטובוס. מתיישב ונותן נשימה אחרונה.
וחושב איזה מזל שסקי לא צריכה להתעסק בכל החרא הזה שנקרא עבודה. סקי לא מאמינה בלעבוד. היא אוהבת לצייר. היא מאמינה שיום אחד איזה מישהו עשיר יראה את הציורים שלה ויקנה ממנה הכול. אז בינתיים היא מציירת הרבה בשביל שיהיה מה למכור. סוד קטן — נכון לעכשיו יש לה שני ציורים, וכל השאר בגדר סקיצה.
אני כבר חצי דרך לעבודה ועדיין מנסה להיזכר במה שהיה אתמול בערב. מה כבר היה יכול לקרות בשבת בערב? למה סקי הייתה כל כך להוטה בבוקר?
המשכתי בשלי, שמתי אוזניות ושמעתי מוזיקה, כי איזו סבתא מאחוריי החליטה שכל העולם צריך לדעת שלבן שלה יש עצירות ושהוא צריך שהיא תקנה לו כדורים.
אני כל כך שונא אנשים שלפעמים אני רוצה פשוט שכולם ייעלמו, ושרק אני וסקי נהיה בעולם. אני אוהב את הלבד שלי, שיש לי את הספייס שלי, ושאני מתעסק בדברים שלי בלי לשמוע סבתות בטלפון או את הגבר והאישה שמתמזמזים להם מול הפנים שלי במושב הקדמי.
יש לי עוד עשרים דקות נסיעה. אני יכול לעצום עין בינתיים. מרגיש כאילו לא ישנתי כל הלילה.
״קום! קום! קום!״
אני קם, מסתכל מסביב, לא מבין מי דיבר אליי עכשיו. אני מסתכל על הסבתא — והיא עדיין בטלפון עם הבן שלה. הזוג עוד שנייה מזדיין מולי. אני רואה שנשארה לי עוד תחנה. מזל שהתעוררתי. הרגשתי הקלה.
יצאתי מהאוטובוס. אני רואה את הבניינים הגדולים של דורידו.
העיר דורידו מאוד מחולקת. יש בה צד מאוד כפרי — שם אני וסקי גרים — ויש את האזור העמוס, הגדול והמלחיץ. זה החלק של העיר.
אני מאוד שונא את העיר. אם לא הייתי צריך לעבוד, בחיים לא הייתי מתקרב לפה. מעדיף לחלוב פרה מאשר ללכת פה לסופר ולקנות חלב.
אני מתחיל ללכת לכיוון העבודה שלי, במשרד שנמצא בערך חמש דקות מהתחנה הקבועה שלי. בדרך אני תמיד עוצר בחנות של אלכס לקנות כריך טונה שיהיה לי לארוחה בעבודה.
״בוקר טוב, אלכס.״
״הכריך טונה שלך כבר מוכן.״
״אלכס, אתה יודע שאני אוהב אותך.״
״50 דורי, בבקשה,״ אלכס אמר באדישות.
שילמתי, שמתי את הכריך בתיק והמשכתי ללכת למשרד.
אני מרגיש שאלכס לא אוהב אותי. לא שאני אוהב אותו — פשוט הוא אף פעם לא מאכזב אותי עם הכריך טונה שלו. אבל הבת שלו מתה בתאונת דרכים, אז אני תמיד מנסה להיות נחמד אליו. למרות שהיחס היחידי שאני מקבל ממנו זה הכריך טונה ב־50 דורי שלו.
הגעתי למשרדים. עליתי במעלית לקומה 24.
כולם מתים. כולם גופות שפשוט הולכות מצד לצד עם כוס הקפה שלהם ביד. אני לא מעריך אנשים שלא נותנים זמן לקפה שלהם.
לורן מסתכל עליי בקצה המסדרון ומנופף לי ביד. ואני בחזרה, עם חיוך מאוזן לאוזן.
אני שונא את לורן.
אני מתיישב מול המחשב ומתחיל לעבוד. אני לא בן אדם שאוהב לדבר עם אנשים — רק אם צריך.
לורן מגיע אליי, וכרגיל את כל המשימות המעצבנות שהמנכ״ל נותן לו לעשות הוא משליך עליי. ואני עושה את כל העבודה של לורן, בזמן שהוא מקבל את כל המילים הטובות.
לורן הוא המנהל שלי. מנהל זבל שפשוט לא אכפת לו מאף אחד. דומה לי קצת — רק שאני חושב את זה. הוא מראה את זה.
העבודה שאני נמצא בה כבר מעל לעשור לא משתנה אף פעם. כל בוקר אני מגיע, עושה את אותה עבודה עד חמש בערב והולך הביתה לסקי. היא נותנת לי את הרוגע הקטן הזה שאין לי עם הטיפוסים שנמצאים בעיר — חסרי אופי ונימוס.
אני תמיד מעדיף את האנשים שבכפר על פני האנשים בעיר. לא שאני אוהב במיוחד את האנשים בכפר, אבל סקי מאוד אוהבת את לולי שגרה ממש מולנו. הן חברות טובות, למרות שיש ביניהן הבדל של בערך ארבעים שנה.
לולי מאוד אוהבת את האמנות של סקי. אז אם סקי אוהבת אותה — אני בסדר עם זה שהיא תהיה אצלנו בבית, ואני אפילו מכין לה מהקפה המשובח שקניתי ב־470 דורי שבוע שעבר.
אני קצת מרחם על לולי. אישה בת שישים ושמונה, בלי שיניים ובלי טעם. כל פעם שאני מביא לה את הקפה האיכותי שלי, היא מוסיפה לו עשר כפיות סוכר רק כדי שיהיה לה מתוק בפה. ואני שותק. נותן לה ליהנות משני הציורים שסקי ציירה ותלתה על הקיר בסלון, כאילו מדובר ביצירות של אמן בעשרות אלפי דורי.
לסקי ולולי יש שעה קבועה ביום שבה הן נפגשות אצלנו במרפסת, מנסות לאחד מוחות ולהבין מה סקי צריכה לעשות עם הציורים שלה.
אני, לעומת זאת, אוהב לשבת בסלון ולהסתכל על גוגי משחק עם הכדור החדש שקנינו לו.
את גוגי מצאתי פעם, כשהכריך טונה שלי נפל על הרצפה בדרך לעבודה. ומשום מקום הופיע חתלתול קטן, רזה כמו גפרור, כתום בצבע להבה. היה לי קשה לראות אותו ככה. אז החלטתי לקחת אותו הביתה — שיהיה קצת חברה לסקי בזמן שאני בעבודה.
