בשעה אחת עשרה בלילה בערך, רכבו הישן של דני עצר לנוח מחוץ לדירה, דני ישב במושב הקדמי והוציא את המפתחות מהסוויץ’. חתול ג’ינג’י השתרע על המושב האחורי, הוא התעורר משינה קצרה וצמצם את עפעפיו. דני ידע שאי אפשר לסמוך על החתול הזה, הוא פתח את הדלת לאט. לפתע ערנותו של הממזר שבה אליו במלוא עוצמתה, הוא השתחל דרך הרווח הצר וניסה לפתוח בריצת אמוק אל הכביש הפתוח. אינסטינקט חד מצידו של דני חסם את נתיב המילוט של החתול בהנפת רגל, החתול כמעט ונפגע, דני, נזהר שלא לפגוע בחתול, פלט אנחת רווחה והרים אותו ביד אחת, ביד השנייה סגר את דלת הרכב ונעל אותו. החתול השמיע יללת מחאה והסתפק בזה, כי הוא ידע שאם יגשים את חלומו ויברח אל העולם הפתוח, יהיה קשה מאוד להתמודד עם האתגרים שמחכים לחתול לא מנוסה שם. דני סגר את דלת הדירה, החתול עדיין בידיו. רק אחרי שנכנס לחדר הסכין להתכופף קלות ולהפיל את החתול על הרצפה בעדינות. החתול שהכיר את החדר מביקורים קודמים רץ מיד אל ארון הבגדים והתכנס במדף התחתון.
דני יצא מהחדר במשנה זהירות, מוודא שהדלת נסגרת היטב מאחוריו. בתוך המקרר, חיכו לו בסבלנות שאריות מהעוף שאכל בצהריים על צלחת פלסטיק.
כשצלחת הפלסטיק בידו, דני פתח את הדלת לכדי סדק צר והציץ אל תוך החדר. נראה שהחתול עדיין מתחבא בתוך ארון הבגדים. דני נכנס במהירות, סוגר את הדלת אחריו. הוא זרק את תכולת הקערה על רצפת החדר באותה תנוחה שאיתה הפיל את החתול לקרקע. רגלי העוף החצי אכולות נפלו על המרצפות המלוכלכות והתיזו כתמים צהובים של רוטב לכל עבר. החתול הביט בעוף ממרום מושבו במבט לא משוכנע. כעבור כמה שניות אפו הקטן זע בהתרגשות, ריח העוף שהגיע אל נחיריו הרגישים דגדג את אפו והעיר את בלוטות הרוק בפיו. הוא החליט לוותר על הפאסון וקפץ מהארון אל עבר העוף שהתפזר במרכז החדר. הוא אכל בזנב מורם ולא טרח להרים את מבטו אל דני שצפה בו מן הצד בשקט. דווקא כשהזלילה הגיעה אל שיאה, רעש של דלת נפתחת ופניו השואלים של אביהוא הבהילו אותו למוות. הוא זינק באינסטינקט שלא היה מבייש צ’יטה בחזרה אל ארון הבגדים. דני סימן לאביהוא בעצבנות כלשהי שיכנס אל החדר ויסגור את הדלת אחריו. אביהוא הביט ברצפה כאילו ראה צבע חדש.
“העצמות האלו על הרצפה בכוונה?” שאל בגבות מכווצות.
“כן”, אמר דני, “אל תדאג, אני מנקה אותה אחרי שהוא מסיים לאכול.”
אביהוא כיווץ את שפתיו ושתק, החתול הוציא את ראשו מארון הבגדים והביט באביהוא בחשדנות.
“צא מפה, הוא לא יאכל בגללך”. אמר דני.
אביהוא הנהן והסתובב אל הדלת, פותח אותה קמעה. אך לחתול היו תוכניות אחרות. באומץ לב לא אופייני, הוא זינק לכיוון הפתח הקטן ופרץ בריצת אמוק אל המסדרון. הוא לא ידע כמובן, שישנה עוד דלת שמפרידה בינו לבין החלל הגדול שבחוץ, דלת הבית, שהייתה סגורה לחלוטין. אחרי מצוד קצר ואינטנסיבי החתול הרים ידיים והסגיר את עצמו לידי דני ואביהוא. הבריחה ההרואית הסתיימה בנזיפות מצד דני ובבושה גדולה של החתול שלא יצא מהארון לכמה שעות טובות. אביהוא חשש שדני יאשים אותו בבריחת החתול, והוא באמת האשים אותו. הוא לא הרגיש בנוח בצל ההאשמות, העובדה שדני היה מגונן מאוד כלפי החתול עוררה באביהוא ריחוק מסוים מהחתול. הוא לא היה מעוניין לריב עם שותפו היחיד לדירה ולכן החליט להתרחק מכל מה שקשור לחתולים שלו.
דני נשאר בחדר הסגור עד שעה מאוחרת וניסה לשכנע את החתול לצאת מהארון.
