“לא, לא, לא,” לחשה נטע כשהביטה בהשתקפותה בעיניה של ריקי. היא נסוגה כמה צעדים לאחור, פניה החווירו כאילו ראתה רוח רפאים. “איך זה קרה?!” נטע החלה להתרוצץ בדירה וצעקה “אני לא מבינה! אני לא מבינה!” ריקי הסתכלה בה בבלבול עד שלפתע נשמעה דפיקה מהדירה שמתחתיה. “שתקי כבר את הכלב שלך, אנשים ישנים פה!” צעק השחן. נטע וריקי הביטו זו בזו בהלם. “ריקי, יש לך מושג איך זה קרה?” ריקי הסתכלה על גופה של נטע, ואז על הכתמים הכתומים שעל גופה שלה. היא נעצה בנטע אצבע.
“ריקי? את שומעת אותי?”.
“מה… מה זה עליי?”
“מה, איפה?”
נטע בחנה את גופה בחיפוש אחר משהו מוזר. “מה זה הכתמים האלו, מה זה הצבע הזה?”. טע הצרה והביטה בריקי במבט מתנשא.
“הצבע נקרא כתום, הכתמים האלו תמיד היו עליך. את לא ראית אותם קודם?”
“לא בצבע הזה.”
נטע נאנחה. רק עכשיו נזכרה שכלבים ובני אדם אינם רואים צבעים באותה צורה.
“מה זה הצבע הזה?” שאלה ריקי והרימה את השמיכה.
“זה נקרא אדום. עכשיו תתרכזי. מה את זוכרת מאתמול?”
“טוב… רוב היום הייתי במיטה ו—”
“מה הדבר האחרון שאת זוכרת מאתמול?”
ריקי נאנחה, “את צעקת עליי, חזרתי למיטה-“
“נזכרתי!” קראה ריקי. “הגעתי למיטה ואמרתי… הלוואי שיכולת להבין מה אני עוברת, לפחות ליום אחד.” עיניה התרחבו, “ואז גם אני חשבתי בדיוק אותו הדבר.” אמרה ריקי. פניה של נטע החווירו. היא הסתובבה בחדר בפאניקה “לעזאזל לעזאזל לעזאזל לעזאזל לעזאזל לעזאזל!” נטע חבטה בכפותיה הקדמיות ברצפה מרוב תסכול. “נו למה, למה, למה בדיוק ביום הזה! למההה!” נטע צרחה עד שהשכן שוב דפק מלמטה ואמר “לעזאזל גברת! אם את לא תשתקי כבר את הכלבה שלך, אני אצלצל למשטרה!”
נטע השתתקה. אף אחת מהן לא ידעה מה לומר.
“הכל בסדר, נטע?”
“לא, ממש לא בסדר. אני בגוף של כלבה, דווקא ביום של הצגת פרויקט הגמר שלי!”
“אולי אני אעשה במקומך את… הדבר הזה?” שאלה ריקי בהיסוס.
נטע נשמה עמוק. עיניה התרוצצו מצד לצד בזמן שחשבה.
“טוב… אפשר לעבוד עם זה. אבל בתנאי אחד.”
“איזה?”
“מהיום את עושה בדיוק מה שאני אומרת. ברור?”
“כן!”
“יש לנו שעתיים וחצי עד שהאוטובוס מגיע. אין לנו אפילו שנייה לבזבז.”
כשנטע הלכה אל המחשב, ריקי קמה מהמיטה, עשתה צעד אחד ונפלה על הרצפה בחבטה.
“טוב. כנראה שקודם צריך לעבוד עם זה.” אמרה נטע בקול מבואס.
כשהיא לימדה את ריקי לעמוד על שתי רגליה, היא החלה להוביל אותה לאט אל המחשב שהיה מול המיטה.
“קדימה, ריקי. קדימה. ימין שמאל, ימין שמאל.”
“ימין, שמאל. ימין, שמאל.” אמרה ריקי. היא הזיזה את רגליה באיטיות ונופפה בזרועותיה כדי לשמור על שיווי משקלה. כשריקי הגיע אל הכיסא היא תפסה אותו באחיזת מוות. “מעולה, עכשיו תתיישבי עליו.” ריקי התקרבה לכיסא באיטיות, כאילו כל צעד עלול להפיל אותה. היא התיישבה בזהירות ונאנחה עמוקות, כאילו בדיוק סיימה מרתון.
“עכשיו תפתחי את המחשב.”
“את מה?”
“פשוט תעשי עם הדבר הזה את מה שאני עושה בדרך כלל.”
ריקי הנהנה בהבנה, פתחה את המחשב ומיד לחצה על כל הכפתורים בבת אחת.
“חכי רגע!” נטע נבחה בעצבנות. היא זינקה אל הכיסא, עלתה על השולחן והחלה ללמד את ריקי איך להשתמש במחשב: על אילו כפתורים ללחוץ, איך להשתמש בעכבר ואפילו לימדה אותה את האלפבית העברי כדי שתוכל לקרוא את המצגת.
“עכשיו את יודעת את הבסיס.”
“כן, אני יודעת הכול על המצגת של ה….” ריקי הסתכלה בטקסט במאמץ. “ה-ל-מ-ס-א-ו-ט.”
נטע נאנחה “הנדסאות! טוב נחזור על זה שוב.” נטע הסתכלה בשעון. השעה הייתה כבר חמש וחצי. ונטע רטנה חזק. “טוב. לפחות את הבסיס את יודעת. נשנן את השאר כשנגיע לאוניברסיטה.” נטע קפצה מהשולחן לרצפה והלכה לכיוון של המקלחת.
“עכשיו הגיע הזמן להתקלח.”
“מה?! אני שונאת להתקלח.”
נטע הסתובבה אל ריקי והסתכלה עליה עם מבט כועס.
“כל האנשים מתקלחים . ם את.”
“לא, אני לא מתקלחת.”
“את תתקלחי!”
“בשום פנים ואופן!”
נטע אחזה בצינור בשיניה וכיוונה את זרם המים החמים אל ריקי. ריקי ישבה במקלחת עירומה, התפתלה וצעקה מהתחושה הלא נעימה.
“תפסיקי להתעצבן, זה רק מים,” ניסתה נטע לומר, אבל הצינור שבפה הפך את דבריה לבליל לא ברור. “קל לך להגיד!” צרחה ריקי. נטע עצרה את הזרם, ריקי ניערה את גופה במהירות, מנסה להתנער מכל טיפת מים. המים ניתזו לכל עבר האמבטיה ושערה התבלגן עד שנראה כמו קן. נטע ניסתה להסביר לריקי איך להשתמש במברשת. אבל ריקי פשוט שפשפה אותה על שערה. אז נטע אחזה במברשת עם הפה וניסתה לסרק את ריקי אבל אחרי הרבה ניסיונות השיער המשיך להיראות כמו בלגן פרוותי. נטע בחנה את התוצאה ונאנחה. “אולי איפור ישפר את המצב.” היא פתחה את במגירה עם האיפור אבל עכשיו, עם הראייה של כלבה, כל מוצרי האיפור נראו לה כמו גוונים שונים של אותו צבע. אמרה בקול מאוכזב “לא משנה.” וסגרה את המגירה. אחרי חצי שעה נוספת של התארגנות נטע וריקי יצאו מהדירה בשש וחצי, ריקי יצאה מהדירה לבושה במכנסי ג’ינס ובחולצת טריקו לבנה. כששתיהן הגיעו אל חדר המדרגות, ריקי קפאה במקומה. היא הביטה במדרגות, בלעה רוק, ואז הסתובבה בבת אחת וניסתה לחזור אל הדירה. “מה את עושה?!” נבחה נטע בכעס.
“אני לא יכולה! לא עם הרגליים האלו!”
“תירגעי. פשוט תאחזי במעקה ותרדי כמו שלימדתי אותך. ימין שמאל, ימין שמאל.”
ריקי עצמה את עיניה ונשמה עמוק. כשפקחה אותן שוב, נחישות הופיעה בפניה. היא אחזה במעקה והחלה לרדת בזהירות, תוך כדי מלמול: “ימין, שמאל. ימין, שמאל.”
ריקי המשיכה לרדת וכבר עברה כחצי מגרם המדרגות.
“כל הכבוד ריקי, נשאר עוד קצת!”
“ימין שמאל, ימין שמאאאאאא…!”
ידידה החליקה מהמעקה. היא נפלה על המדרגות והתגלגלה עד דלת היציאה
נטע רצה אליה ועזרה לה לקום.
כשיצאו מהבניין, ריקי נדהמה. העולם שהיה תמיד מוכר לה נראה פתאום חדש לגמרי. צבעים שלא ידעה שקיימים משכו את עיניה. המכוניות, השלטים, הבגדים של האנשים.
“ריקי, אנחנו צריכים להזדרז, האוטובוס עוד מעט מגיע.” נטע משכה במכנסיים של ריקי , שהלכה אחריה בעוד עיניה נודדות בהתפעלות ברחבי העיר. היא התבוננה בעיר בהתפעלות, עד שלפתע הבחינה במנקה שחייך לעברה. היא לא ידעה למה, אבל משהו בתוכה צעק: איום!
“מה אתה מגחך, אה? תמשיך להסתכל עליי עוד שנייה אחת ואני מוחקת לך את החיוך מהפרצוף!” צעקה ריקי והתקרבה אל המנקה בעיניים בוערות מזעם. פניו של המנקה החווירו וגופו קפא במקום. נטע משכה אותה בכל כוחה לאחור עד שהצליחה להרחיק אותה ממנו. “סליחה אדוני.” נטע התנצלה בפני המנקה ופנתה לנזוף בריקי.
אחד העוברים והשבים שלף את הטלפון. כעבור רגע עשתה זאת גם אישה מבוגרת.
“מה זה היה?!”
“את לא שמת לב? האדם הזה נעץ בנו מבט כאילו הוא עומד לזנק עלינו!”
“זה המנקה שאני אומרת לו שלום כל בוקר! אוי, מה הוא יחשוב עליי?”
“טוב, אבל מבחינתי הוא נראה מסוכן!”
“לא. את לא יכולה להתייחס לכל מי שמסתכל עלייך כאילו הוא איום. את צריכה להיות נחמדה ולחייך לאנשים. את מבטיחה לי שתהיי נחמדה לאנשים באוניברסיטה?”
ריקי גלגלה עיניים.
“ריקי!”
“טוב, בסדר.”
“עכשיו רוצי, אם נפספס את האוטובוס הלך עלינו.”
הן רצו לתחנה בכל כוחן וכשהגיעו אליה בקושי הצליחו לנשום.
“מעולה. האוטובוס מגיע בעוד דקה. עכשיו תראי לי את החיוך הקורן שלך!”
ריקי העלתה חיוך שנראה יותר כמו חיוך של חתול צ’שייר מרושע.
נטע שתקה.
“לא… ממש לא.”
כשהאוטובוס הגיע, ריקי עלתה אליו ומיד התכווצה. גל של עשרות ריחות שונים היכה בה בבת אחת והיא הסתובבה אל נטע שחצי הקדמי של גופה כבר היה בפנים.
“נטע, אני לא בטוחה שאצליח. כל האנשים האלה, המבטים שלהם והריחות שלהם. מה אם הם יגעו בי? איכס!
“אל תדאגי, אם יקרה משהו אני אעזור לך.”
לפתע הופיעו שני לוכדי כלבים. אחד מהם הבחין בנטע, וכעבור רגע כבר תפס אותה. לפני שריקי הספיקה להבין מה קורה, הדלתות של האוטובוס נסגרו. היא רצה עד לחלון האחורי ושם היא ראתה שלוכדי הכלבים גררו את נטע, שהתפתלה וניסתה להשתחרר מאחיזתם, אל מכונית גדולה ושחורה.
“נטע!”
האוטובוס החל לנסוע. דמותה של נטע הלכה והתרחקה מריקי עד שנהייתה בקושי נראית, אבל היא ראתה את הלוכדים מכניסים את נטע לכלוב שבתוך המכונית. ריקי הסתערה על דלת האוטובוס והכתה בה בכל כוחה.
“תפתחו, תפתחו מיד!”
“תירגעי, גברת!” אמר הנהג.
“סתום את הפה ותפתח לי!”
ריקי הכתה בדלת שוב ושוב, עד שנדמה היה שהיא עומדת לשבור אותה.
“בסדר, בסדר,” אמר הנהג ופתח את דלת האוטובוס. ריקי רצה אחריה בכל כוחה, אבל המכונית הלכה והתרחקה עד שנעלמה מעיניה. ריקי ניסתה להשיג אותה אבל הבינה שזה בלתי אפשרי, ריקי עצרה. היא עדיין הייתה חייבת להגיע לאוניברסיטה. אם לא למענה, אז למען נטע. היא התיישבה בתחנה. עיניה נשארו נעוצות בכביש שבו נעלמה המכונית. “כל זה באשמתי.”
