המנהל נכנס מבחוץ יחד עם בחור צעיר.
הוא חייך, בירך את באיאסה לשלום, ניגש אליה והציג בפניה את הבחור שהגיע איתו:
– זה יהודה. מהיום הוא יעזור לך בעבודה, – אמר.
באיאסה פנתה אל יהודה בחיוך ואמרה:
– שלום.
אבל הוא רק מלמל:
– ש… – ולא הצליח לומר יותר.
באיאסה הופתעה מעט, אך השתדלה שלא להראות זאת ופשוט המשיכה בעבודתה.
כבר במבט ראשון היה אפשר לראות שיהודה מעט שונה. כפי שאנחנו נוהגים לומר, הוא בחור עם תסמונת דאון.
הוא התקשה בדיבור ולא תמיד הצליח לבטא מילים בשלמותן. עבור באיאסה, שרק התחילה ללמוד עברית בעצמה, לא היה קל לתקשר איתו.
באיאסה עבדה בחדר האוכל של הישיבה, ושם היה צריך לעשות הכול במהירות. הכול היה חייב להיות מוכן לפני שהתלמידים נכנסו.
היא שמחה שסוף סוף יש לה עזרה, אבל מכיוון שהיא ויהודה התקשו להבין זה את זו, העבודה דווקא התחילה לקחת הרבה יותר זמן.
– את זה… לא, את ההוא…
– לא את זה… צריך קוטג’.
– גבינה, יהודה… גבינה. ארבע קופסאות מספיק…
– לא… לא צריך…
כך, בקושי, הסתיימה ארוחת הבוקר.
כשהגיע הזמן להכין את ארוחת הצהריים, הכול חזר על עצמו.
גם למחרת.
וגם ביום שאחריו.
במקום להרגיש שהעבודה נעשתה קלה יותר בזכות העזרה, באיאסה התחילה להרגיש שהיא דווקא נעשתה קשה יותר, והיא החלה להתעצבן.
לבסוף מצאה פתרון פשוט: לעשות הכול בעצמה.
וכך התחילה באיאסה לעבוד כאילו אין לה עוזר בכלל.
יהודה ניסה לעזור. הוא לקח כל פעם משהו לידיו, אבל באיאסה הייתה אומרת:
– אני אעשה. אתה לא צריך.
כך עברו עוד כמה ימים.
באיאסה עשתה הכול בעצמה, ויהודה המשיך לנסות לעזור, לקחת דברים ולהשתתף — אבל שוב ושוב לקח את הדבר הלא נכון.
באחד מערבי החופש פתחה באיאסה את הטלפון וחיפשה: “תסמונת דאון”.
היא התחילה לקרוא.
היא למדה שתסמונת דאון קשורה לעותק נוסף של כרומוזום 21, ושאצל אנשים עם תסמונת דאון התפתחות הדיבור והלמידה עשויה להיות איטית יותר, אך היכולות שונות מאדם לאדם. היא גם קראה שלעתים עוזר ללמד דברים חדשים בצעדים קטנים, בצורה ברורה ועם הרבה חזרות.
ואז החליטה ללמד את יהודה את העבודה.
הפעם היא לא מיהרה.
היא פשוט קראה לו:
– יהודה.
והתחילה להראות לו איך מסדרים את הלחם על השולחן.
בצד אחד הניחה לחם לבן, ובצד השני לחם שחור.
– Here lavan lehem, aval here shahor lehem! Kaha, – אמרה שוב ושוב, תוך שהיא מסדרת את הלחם בידיה ומראה לו.
ואז אמרה:
– עכשיו אתה.
יהודה התקרב לאט, לקח בעדינות שקית של לחם לבן, פתח אותה והניח את הלחם בשורה לצד שאר הלחם הלבן.
באיאסה שמחה מיד.
– Wow! Yuda, good, good! – אמרה, מחאה כפיים והרימה אגודל.
– עכשיו תסדר את כל הלחם עד לכאן, – אמרה לו ומיהרה להמשיך בשאר עבודתה.
מאותו יום, בכל בוקר, יהודה היה מסדר את הלחם.
אולי זה לא נראה כמו הישג גדול.
אבל בשביל שניהם — זה היה הישג.
בוקר אחד הבחינה באיאסה במשהו.
יהודה הגיע, סידר במהירות ובקפידה את כל הלחם, כשהוא מפריד בין הלבן לשחור, ואז נשאר להסתובב במקום כי לא ידע מה עליו לעשות עכשיו.
באיאסה הסתכלה עליו והחליטה ללמד אותו עוד דברים.
וכאן חשוב להסביר משהו.
בכל בוקר, מלבד הלחם, היה עליהם להכין ולסדר גם מיץ לימון, שמן זית, גבינה, קוטג’, טחינה, קופסאות סלט, מלח, שוקולד, חמאה וריבה.
עד אז באיאסה הייתה מכינה הכול לבדה, מעמיסה את הדברים על העגלה, מכניסה אותה לחדר האוכל ומסדרת כל דבר במקומו.
עכשיו היא החליטה ללמד גם את יהודה לעשות את החלק הזה.
היא קראה לו, דחפה את העגלה אל תוך חדר האוכל והתחילה להסביר לו הכול מההתחלה, דבר אחר דבר.
– את אלה מסדרים כאן, בדיוק ככה. ואת אלה שמים פה… ואת זה כאן… ואז את זה…
וכך עברה איתו על הכול, אחד־אחד.
למען האמת, היו הרבה דברים לזכור, ולכן יהודה לא למד הכול בקלות.
אבל באיאסה לא ויתרה.
היא המשיכה להסביר, להראות וללמד אותו שוב ושוב.
מיום ליום יהודה למד עוד קצת, וככל שלמד יותר, כך גם העבודה של באיאסה נעשתה קלה יותר.
שלושה חודשים כבר חלפו.
באיאסה ויהודה התרגלו זה לזו ולמדו לעבוד יחד בהרמוניה.
באיאסה הייתה מגיעה, מכינה את הדברים ומניחה אותם על העגלה. יהודה היה לוקח את העגלה לבדו אל חדר האוכל, מסדר כל דבר בקפידה במקומו וחוזר.
בינתיים באיאסה כבר הייתה מכינה את הדברים הבאים ומעמיסה אותם על העגלה.
יהודה היה לוקח שוב את העגלה ויוצא לדרך.
כך הפכו השניים לצוות. כל אחד ידע בדיוק מה עליו לעשות.
יום אחד, בזמן שבאיאסה הייתה עסוקה בעבודתה, נכנס אדם מבוגר שחיפש אותה.
שמו היה מנדי, והוא הציג את עצמו כאביו של יהודה.
מנדי סיפר שיש לו עשרה ילדים, ויהודה הוא הצעיר שבהם.
הוא סיפר שמכיוון שבנו הצעיר נולד עם תסמונת דאון, המשפחה תמיד דאגה לו מאוד וגוננה עליו מאז שהיה קטן.
למעשה, עד היום הם כמעט אף פעם לא נתנו לו לעשות דברים באופן עצמאי.
הוא סיפר גם שיהודה נהג לעזור לאנשים שעבדו בישיבה עוד לפני שבאיאסה הגיעה.
לקראת סוף השיחה אמר מנדי:
– בזמן האחרון אני כבר לא מזהה את הבן שלי. כשמגיע הזמן לאכול בבית, יהודה קם ומתחיל להכין את השולחן. הוא מסדר הכול בצורה מסודרת, ובשישי, לקראת שבת, הוא עוזר הרבה לאמא שלו. כשאני שואל אותו, הוא אומר: “באיאסה לימדה אותי שככה עושים. לא! את זה לא שמים כאן, צריך לשים את זה פה!”… אפילו כשהוא מוריד את הנעליים, הוא מסדר אותן זו לצד זו.
הוא חייך לרגע והמשיך:
– אז באתי לראות מי זאת באיאסה הזאת… שינית מאוד את הבן שלי. רציתי לבוא בעצמי ולהגיד לך תודה.
באיאסה עמדה בשקט עוד רגע, הביטה בהם כשהתרחקו, וחשבה על הדברים שאמר.
אחר כך חייכה וחזרה לעבודתה.
האמת היא שלא הייתה חסרה ליהודה היכולת.
הוא פשוט היה צריך שמישהו ייתן לו לעשות דברים בעצמו, יאפשר לו לטעות, וילמד אותו שוב ושוב.
כתוב תגובה
