איך להתחיל? אני לא בטוח כלל. מחשבות רבות מתרוצצות במוחי ומצב רוחי משתנה כל יום וחצי (בערך). זה אמור להיות יומן כתיבה, שבו אני שוטח את מחשבותיי היום יומיות לפני קוראי (שלמרות שהם מעטים מאוד, מספרם כנראה לא עולה על שלוש, עדיין אני חייב לדמיין במוחי שהם קיימים).
הרעיון עלה במוחי כשקראתי את ‘מכתבים אל פליצה’, הלא הוא אוסף המכתבים שכתב פרנץ קפקא אל פליצה באוור אהובתו. תוך כדי קריאה במכתבים, עולה ברוחי דמותו האומללה של פרנץ, מתרה בי באצבע צרידה שלא אקרא עוד, מכיוון שתוכנם די פרטי, וניכר שלא יועד לעיני זרים. ככה זה העולם, ברגע שאמן מגיע להכרה ופרסום, הוא כבר מתנדף לו לאי שם וכל מה שנותר ממנו הוא שמו, וכולם בוחשים ודוחפים אצבעות לכל פינה אפילה בחייו. אפילו על לואיס קרול הנפלא (מחברה של אליס בארץ הפלאות) כתבו אינספור מאמרים ופרשנויות, חלקן נבזיות ביותר.
אבל כדאי שנחזור למסלול, ואשאל את השאלה המתבקשת, למה אני כותב בכלל? למה אני חושב שאני כל כך מיוחד, כל כך מיוחד שאנשים ירצו לקרוא את מה שאני כותב? התשובה ממש פשוטה, והיא כזאת: אנשים תמיד מסתכלים על הסוף, וקוראים לו התחלה. אסביר למה אני מתכוון, כשאתם עושים טיול קטן סביב מקום מגוריכם בעת שקיעת החמה, אתם בוודאי מביטים בשמיים מפעם לפעם, תוחבים את ידיכם אל הכיסים בהחלטיות ומרחפים במחשבות, כשלפתע, רץ כלשהו עובר על ידכם בהתנשפות. צעדיו מדודים, נשימתו כבדה, אתם מביטים בו להרף עין, מודדים את מצבו, האם עייף הוא? האם התנשפותו רומזת על כוחותיו שהגיעו אל סף מסוים? כמובן, שאם אתם תרצו לרוץ כמוהו בעצמכם, תהיו חייבים לשכוח מכל השאלות האלו, רץ ששואל את עצמו בכל רגע, האם אני עייף? האם אני קרוב אל קצה כוחותיי? יפסיק לרוץ הרבה לפני שיגיע אל הקצה הזה. תראו את זה ככה: אתם לא יודעים באיזה שלב הוא נמצא כעת, האם זה הקילומטר העשירי או השלישי שלו? כמה קילומטרים הוא מנסה לרוץ היום? האם הוא רץ שלוש שנים או שלושה חודשים? אנחנו לא יודעים כלום, ועדיין אנחנו מנסים, במבט קצרצר, לעמוד על טיבו של רץ אלמוני זה.
שיהיה ברור, אני לא מאשים אותנו, ברור שהמחשבה הזאת שטחית בגלל שהיא ראשונית, וזה בסדר גמור בשביל מטייל לעת ערב להישאר שם. אבל מה צריך לעשות מי שמנסה לרוץ בעצמו?
וכאן (מקווה שלא הארכתי יתר על המידה) אנחנו מגיעים אל לב העניין. מי שרוצה לרוץ או לכתוב, אסור לו לחשוב על מצבו הנוכחי כעל מצב עומד וקיים, כעל מצב שמייצג אותו ואת סך כל כישרונותיו. מי שיחשוב כך לא יצלח את שבוע הריצה הראשון שלו, וגם לא את שבוע הכתיבה הראשון שלו. הסוד להצלחה בשני המקרים האלו (ואולי בכל המקרים בחיים) הוא הסבל המודע. כשאין סבל, החיים ריקים, כשמגיע סבל, החיים בלתי נסבלים, הפתרון מבחינתי הוא כזה: תבחר את הסבל המועדף עלייך ותביא אותו על עצמך. כך, כשמגיע סבל מבחוץ, אתה יכול לומר לו: “חכה רגע, אני כבר עסוק עם סבל אחר.” וכך תוכל לנקות את מחשבותייך מכל טרדות העולם, על ידי כך שתתמיד בסבל אחד או שניים שאתה מחבב במיוחד. איך אדע איזה סוג של סבל מתאים לי? כאן, ורק כאן, אפשר לחשוב על הסוף, כלומר: הסבל האהוב עליי הוא הסבל שאוכל לשאת את תוצאותיו בגאון. אם ארוץ הרבה, אהיה בריא ואראה טוב יותר, נשימתי לא תתקצר כשאעלה במדרגות או כשאסחב דברים כבדים. באותה צורה, אם אשקיע בכתיבה ואכתוב הרבה, אולי יום אחד אוציא מתחת ידי דבר שאוכל להתגאות בו. אין לסבל הזה דבר וחצי דבר עם מה שמעניין את רוב האנשים כיום, הווי אומר: הם עצמם. היום כולם מלקקים את עצמם כמו חתולי רחוב, מנסים להתנקות ולהצטחצח בשביל העוברים והשבים. הבדיחה העצובה היא, שהעוברים והשבים מצחצחים את עצמם מאותה סיבה בדיוק, והם בטוחים שאתם הצופים שלהם. מאותה סיבה עצובה אנשים מתחילים לכתוב (בעיקר שירים, כי זה קל, ואף אחד לא יכול להגיד על שיר שהוא גרוע.) אני לא אומר את הדברים כדי לעלוב במישהו, להפך, אני שמח שאנשים בוחרים להעסיק את עצמם בדרכים יצירתיות, אבל מה שבטוח – זה לא ספרות, ובטח שלא גאונות.
אני מנסה לכתוב בשביל הסבל, בשביל המתח, בשביל להשאיר את האש שבתוכי במצב בעירה תמידי (ישנן עוד נסיבות בחיי שמתקשרות לכך, אולי אכתוב עליהן בהמשך) מה שאתם צריכים לדעת הוא, שבשביל רוב האנשים אני תימהוני, כי אני לא מוכן להיכנס לזירת הבוץ שלהם ולהתגושש איתם, אני אפילו לא מחפש את המבט שלהם, אולי להפך אפילו, אני חרד ממנו. אני חרד כי אני יודע שאני לא מובן, לא מובן בצורה בלתי נסבלת בשבילם. אני יודע שאפילו שיחה קצרה איתם עלולה לייאש אותי לחלוטין, הם מים צוננים לנפש הבוערת שלי. במובן הזה הכתיבה יכלה להיות גם בריחה אם היא הייתה קלה מספיק, אבל היא מציצה מעבר לחלון ומיד מתכופפת ונעלמת, וכשאתה ניגש אל החלון ומביט דרכו החוצה – הכל שוב נראה אותו הדבר.
טוב, זה הכל לבינתיים, תודה רבה לכם, שלושת הקוראים הדמיוניים שלי, שתדעו שאפילו האנשים הקרובים אליי ביותר בקושי מתעניינים בכתיבה שלי, מבחינתם זהו שיגעון בר חלוף במקרה הטוב, או חיים מבוזבזים במקרה הרע. אני בוחר להתעלם מכך בשקט ולהמשיך לבחור את הסבל האישי שלי, אחרי הכל, אילו עוד אפשרויות יש לי?
