לחזור הביתה – פרק א’

באותו יום היינו על ההסעה ל”בית-אל”
“בית-אל” הוא בית ספר למקצועות המדע, ואני לומד שם פיזיקה. המקום יחסית רחוק מהבית שלי, אבל הוא מקום יחסית מרכזי, מה שאומר שיש ממנו הרבה דרכים להגיע הביתה. אני לא נהנה מהשיעורים בכלל, אבל ההורים שלי אמרו לי שזה מתאים לי. אני לא יודע מה הם ראו שאני לא מצליח לראות, אבל אם תשאלו אותי – עדיף לסבול עכשיו ולנוח אחר כך.

באותם ימים המתיחות בין ישראל לבין האויבת הגדולה שלה הייתה באוויר. את שמה אני לא יכול לכתוב. אולי אצליח בעתיד. הייתה כבר מלחמה אחת איתם, וגם המחאות בתוך מדינת האויב גרמו לי להבין שאם תהיה עוד מלחמה היא תהיה קצרה ונקודתית.

נסענו.
היה כיף בנסיעה. ישבתי ליד החבר הכי טוב שלי, יובל, הצקתי לו קצת ושמעתי מוזיקה. אחרי זמן קצר הגענו לבית הספר. כבר מתחילת הרחוב אפשר לראות אותו: בניין גדול ולבן, עם שטחי לימוד רחבים. שלוש קומות. הוא תמיד נראה קטן יותר מבחוץ מאשר מבפנים.

בדקנו במסך וגילינו שאנחנו בכיתה 303. טיפסנו שלוש קומות. מייגע, אבל לא נורא.

כשהתיישבתי בכיתה וחיכיתי להתחלת השיעור, קלטתי שסיימתי את האוכל והתחלתי להיות רעב. הסתכלתי בשעון שתים עשרה וחצי. ההפסקה רק בשלוש. אם לומר את האמת, זה דיכא אותי, אבל סמכתי על עצמי שאחזיק מעמד עד אז ואקנה שווארמה עם יובל.
כמה שאני אוהב שווארמה.

השיעור התחיל, ולהפתעתי היה ניסוי. כלומר, שיעור קצר ולעניין. בדיוק מה שאני אוהב.
כמובן שיובל ואני עשינו את הניסוי יחד. זו מסורת מכיתה י’. גם הפעם אחוזי השגיאה שלנו היו נמוכים, מה שאומר שהדיוק היה גבוה. הניסוי עצמו לא היה קשה, רק ארוך.

אחרי בערך שעה וחצי, המורה האוקראינית שלנו שחררה אותנו להפסקה. יובל ואני הלכנו לשווארמייה שלא הייתה רחוקה משם. היא הייתה חנות קטנה וישנה, מלאה במודעות מצהיבות, שהעידו כמה טובה הייתה השווארמה במקום. קנינו שווארמה והלכנו לשדרה ממול. היא הייתה שוקקת חיים, ובעיקר מלאה בכלבים. שנינו אוהבים כלבים, אז ליטפנו כל אחד שראינו. זה עשה לנו טוב על הלב.

חזרנו ל”בית-אל” והמשכנו את הניסוי.
כשסיימנו, כיבינו את המכשירים וקיפלנו את הציוד.

יובל ואני דיברנו על פוליטיקה, כמו תמיד, וכשהגענו לפינת רחוב ההדס ורחוב התפוח – נשמעה אזעקה.

היינו מתורגלים. עשינו מה שתמיד עושים בשטח פתוח: נשכבנו על הבטן, ידיים על הראש, וחיכינו שזה ייגמר.
ואז שמענו שלוש שריקות דקות.
אחריהן, ארבעה פיצוצים אדירים, ששרפו את המכוניות והעיפו אותנו מהמקום שבו שכבנו.