לעזאזל על הגופה הזאת

ביום אפל בשנת 1820, בפאתי אדינבורו, שכן בית קברות עתיק, אפוף ערפל. המקום היה עתיק כל כך, שרוב המצבות כבר היו עטופות בצמחייה שכיסתה את השמות החרוטים עליהן וערפל סמיך רבץ בין הקברים. ג’ק היה לבוש כולו בבגדים שחורים ובלויים: מעיל ישן מעל חולצה מחוספסת, מכנסיים מבד עבה, נעליים מלוכלכות ודולפות וכובע שחורים לא פחות. ידיו היו מחוספסות ומכוסות יבלות, עור פניו שזוף וסדוק, זקנו בן כמה ימים ושערו פרוע. לעומתו, וויל היה לבוש בבגדים צבעוניים ונקיים יותר: מעיל כהה מעל חולצה ירוקה כהה, מכנסיים נקיים, נעליים עדינות וצעיף שחור סביב צווארו. ג’ק פסע בבית הקברות בצעדים בטוחים, מבלי להביט סביבו אפילו פעם אחת. וויל צעד אחריו, נושא תיק גדול וכבד ומביט סביבו בחשש. “אתה בטוח שזה בטוח כאן?” שאל וויל בקול רועד. “אל תדאג, אני מכיר את המקום הזה כמו את כף ידי.” השיב ג’ק בקול צרוד ובטוח. “מה אם השומר יראה אותנו?” שאל וויל, “הוא לא יראה אותנו בתוך הערפל הזה. ואם כן, אנחנו לבושים כהה מספיק כדי להשתלב במקום.” אמר ג’ק, הוא סיבב את ראשו והסתכל על הבגדים הצבעוניים של וויל בכעס, “או ליתר דיוק, אני לבוש”. שניהם המשיכו ללכת, עד שוויל שמע צרחה מחרידה שגרמה לו לרעוד, הוא קפא, הפיל את התיק לרצפה וצעק מפחד. וויל קפא במקומו, וג’ק הסתובב אליו במבט כועס ואמר “זה עורב.” וויל הסתכל עליו במבט המום ואמר “זה לא נשמע כעורב.” “עורב נשמע כעורב, בוא.” אמר ג’ק והמשיך ללכת באותו שביל שהלך, וויל הרים את התיק והלך אחריו מביט סביב בחשש. שניהם עצרו מול מצבה נקייה, ג’ק כרע ליד המצבה והעביר אצבע על השם החרוט בה. “אדוארד הרינגטון, אז הם לא שיקרו.” אמר ג’ק בנימה של סיפוק וחיוך קל, הוא התרומם, הסתכל על וויל ואמר “נתחיל”. שניהם החלו לחפור. אורו החיוור של פנס השמן בקושי חדר אל תוך הבור. ג’ק חפר במהירות, בעוד וויל נאבק לעמוד בקצב ולאחר כמה דקות של חפירה, וויל עצר לרגע והביט בג’ק. “אל תעמוד כמו פסל, תמשיך לחפור.” אמר ג’ק בעצבנות, “פשוט… אתה באמת חושב שלהוציא גופה מהארון ולמכור אותה למדענים זה נורמלי?” שאל וויל בהיסוס, ג’ק הפסיק לחפור והסתכל ישר בעיניים של וויל באי שביעות רצון “אתה רוצה להרוויח כסף למשפחה שלך או לא?” שאל ג’ק בכעס, “כן אבל האם כל זה לא נראה לך לא מוסרי?” שאל וויל בהיסוס, “תגיד תודה שאנחנו גונבים גופה מתה, יש כאלו שהורגים אנשים כדי לספק למדענים גופה.” אמר ג’ק בזעם, מתח כבד עמד באוויר. “תמשיך לחפור” אמר ג’ק בזעם ושניהם המשיכו לחפור עד שהאת של ג’ק התנגשה עם משהו מתכתי “הנה זה!” אמר ג’ק בהתלהבות, שניהם חפרו עד שמתחת לאדמה נגלה ארון מתים. ג’ק קירב את הפנס. לאורו החיוור נגלה ארון עץ מכוסה בשרשראות מתכת ובכמה מנעולים. על פניו של וויל הופיע בלבול, “הארון הזה נראה מתקדם למדי.” אמר וויל בתדהמה, “נו, אנשים לא אוהבים שגונבים את הגופות שלהם. אומרים שאפילו מוסיפים נשק בארונות כדי להפחיד אנשים כמונו.” ג’ק אמר באדישות, הלך אל התיק וחטט בו. “זה, נכון?” שאל וויל ברעד ופחד, “לא, סתם שמועות” אמר ג’ק באדישות והמשיך לחטט בתיק, “ג’ק, אולי עדיף לעזוב? יהיה קשה להוציא גופה מארון כזה.” אמר וויל בהיסוס, “וויל, מי ששמו את זה על הארון, או אנשים כמוהם, לא יודעים דבר אחד. שכלולים של ארונות המתים לא עושים את העבודה שלנו בלתי אפשרית…” אמר ג’ק, הוציא מהתיק לום והסתובב אל וויל עם חיוך זדוני ועיניים מלאות תשוקה, “הם עושים אותה יותר כיפית.” אמר ג’ק מלא בתשוקה. “תחזיק את הארון.” אמר ג’ק בקול חד, וויל החזיק את הקצה של הארון בשני ידיים, ג’ק הלך לקצה השני של הארון, הרים את הלום והביט בוויל בחיוך מלא תשוקה, “עכשיו תראה איך אנשי מקצוע עובדים.” ג’ק הניף את הלום והנחית אותו בכל כוחו על השרשראות. קול מתכתי חד התפשט ברחבי בית הקברות וכמעט החריש את וויל, ג’ק פגע בשרשראות עוד כמה פעמים וכל מכה יצרה את הצליל המחריש הזה, וויל התחיל לדאוג שהשומרים ישמעו אותם. “אולי נעשה את זה בעדינות?!” אמר וויל בדאגה, “אני יודע מה אני עושה!” אמר ג’ק בביטחון. המכות רק הלכו והתחזקו, כל פעם וויל הרגיש איך הצליל הזה חדר מהאוזניים ישירות למוח, המכות היו כה חזקות, שעורבים נבהלו ממקומם והתעופפו בצרחות פראיות. וויל התחיל להשתגע מהקקופוניה של הפגיעות של האת על השרשראות והצרחות של עורבים, ג’ק פגע עוד פעם בשרשראות והן נשברו. דממה, ג’ק התנשף מרוב העייפות, וויל נפל עם הפניו אל הארון מרוב הקלה, “עכשיו, החלק שלך.”  אמר ג’ק בקול יבש, “מה?” שאל וויל כי מרוב רעש הוא נהיה חרש זמנית, “אתה תפתח את הארון.” אמר ג’ק, “למה אני?” שאל וויל, “אני עשיתי את החלק שלי, עכשיו שלך.”, וויל בחוסר רצון התרומם, הלך לאמצע של הארון, שם ידיים על הדלת, עצם עיניים ונשם עמוק כמה פעמים בחשש, “אל תדאג, הוא לא נושך.” אמר ג’ק באופן מתנשא. וויל פקח עיניים, פחד הופיע על פניו. הוא הרים את הדלת לאט. נקישה נשמעה, ואז פיצוץ חד פילח את דממת בית הקברות. קיסמים עפו לכל עבר, ג’ק וויל נפלו בגלל הרעש אבל הצליחו להגן על עצמם מהקיסמים שחלקם חדרו לבגדים שלהם, דממה, שניהם הורידו את הידיים והסתכלו על הארון, מבעד לעשן הסמיך נגלה לעיניהם חור פעור, ובתוכו רובה ציד שקנהו פנה כלפי מעלה. שניהם הסתכלו על זה במבט מופתע, על פניו של וויל הופיע כעס והוא הסתכל על ג’ק, “אמרת שזה רק שמועות!” אמר וויל בזעם, “זו פעם הראשונה שאני רואה את זה!” אמר ג’ק בקול מופתע, “כנראה שהאיש שקבור שם היה מאוד עשיר.” אמר ג’ק, “ומשוגע.” אמר וויל בפחד, “תוציא אותו.” אמר ג’ק בקול חד, “ג’ק, אתה צוחק עלי?! רק עכשיו רובה יירה מבפנים של הארון! מי יודע אילו עוד נשקים יש בארון הזה!” אמר וויל בשילוב של כעס ופחד, “וויל תפסיק להתלונן.” אמר ג’ק בזלזול, הוא הרים את הדלת שמתחתיה קשור הרובה, הפיל אותה לרצפה. בתוך הארון שכב גבר זקן, לבוש בטוקסידו מהודר ומטופח למשעי. “רואה אין כלום חוץ מהגופה, ועכשיו תעזור לי להרים אותה.” אמר ג’ק בקול יבש, וויל הסתובב, הפנה אליו גב, שילב ידיים ועל פני הופיע עלבון, “בחייך אני לא יכול לגרור את הגופה לבד.”, אמר ג’ק בקול מתחנן, וויל לא ענה כלום, “אתה צריך את הכסף למשפחה שלך או לא?” אמר ג’ק, וויל לא ענה כלום, על פניו של ג’ק הופיעה בושה, הוא שילב את אצבעות הידיים שלו, “אני צריך את עזרתך וויל, בבקשה.” אמר ג’ק בקול מתחנן, וויל נשם עמוק, עשה אנחה ארוכה “בסדר.” אמר וויל באדישות. שניהם ניגשו אל קצות הארון. ג’ק אחז בכתפי הגופה וויל ברגליה.מ”אני אספור עד שלוש ונרים.” אמר ג’ק, וויל הנהן. אחת, שתיים, שלוש…” שניהם הרימו את הגופה וברגע שבו התרוממה הגופה מרצפת הארון, נשמע פיצוץ אדיר, והארון התפרק לרסיסים. ג’ק ווויל עפו לצדדים שונים של הבור, שבבי עץ עפו לכל עבר וננעצו בבגדיהם ובעורם. וויל היה מבולבל, הוא ראה הכל מטושטש וכמעט לא שמע כלום, כשחזרו ראייתו ושמיעתו, ראה סביבו את שרידי הארון מפוזרים בתוך הבור. מולו ישב ג’ק מחוסר הכרה, פניו וידיו מכוסות דם ושברי עץ נעוצים בבגדיו ובעורו. וויל הסתכל על עצמו וראה שגם הבגדים שלו בדם, אז הביט בידו וגילה שהוא עדיין אוחז ברגלה של הגופה. על פניו הופיעה אימה, והוא צרח בכל כוחו מרוב אימה. הוא זרק את הרגל, רץ אל ג’ק ונער אותו בכתפיים, “לעזאזל עם הגופה הזאת, צריך להסתלק מפה מייד!” צעק וויל מרוב פחד, ג’ק התעורר, ראה את וויל כולו בדם, מסביבו את החתיכות מהארון ומהגופה, על פניו הופיעה אימה ושניהם ברחו מהבור. הם הצליחו להגיע למעלה בקושיהם נמלטו בין המצבות, בעוד מאחוריהם נשמעו צעדים, נביחות וצעקות. רגלו של ג’ק נתקלה בחבל דק והוא נפל. מיד לאחר מכן השתחרר רובה גדול שהיה קשור אליו ופתח באש לכל עבר. “מה לכל ה…!” אמר ג’ק, וויל הרים אותו, שניהם המשיכו לרוץ, התחמקו מהכדורים שנורו לכל עבר באדמה, עצים ובכמה מצבות. שניהם המשיכו לרוץ אבל אחד הכדורים פגע בידו של ג’ק והוא צעק מרוב כאב. וויל התחיל לגרור אותו, שניהם ברחו מבית הקברות ליער והמשיכו לרוץ עד שהפסיקו לשמוע יריות ונביחות של כלבים. שניהם הם ישבו ליד הנהר והביטו בדממה אל האופק ופניהם היו המומים. לאחר שתיקה ארוכה, ג’ק נשם עמוק “אנחנו יכולים לחזור?” אמר ג’ק עם קול עייף, “למה?” שאל וויל בקול מופתע, “ובכן… להרכיב אותו.” אמר ג’ק בקול עייף, “אתה ראית מה נשאר ממנו?” שאל וויל בקול עצבני, “כן.” אמר ג’ק בקול עייף ושניהם הסתכלו על הזריחה.

הסוף