פרק 4: הצעקה שלא שבה
הטירונות בבקו”ם הייתה עבור נעמי מערבולת של אבק, מדים גדולים מדי ומספרי ברזל. בתוך כל הזרות הזו, הופיעה דניאלה. היא הייתה חיילת בודדה, בת לשליחים בחו”ל, עם מבט קצת אבוד אבל מלא חום. הן עמדו אחת ליד השנייה בתור בשרשרת החיול, קיבלו מספר אישי עוקב, ומהר מאוד כבר באותו הלילה מצאו את עצמן מיטה ליד מיטה באותו אוהל טירוניות.
נעמי, שהורגלה מילדות להיות מוקפת באנשים ולא יכלה לסבול את המחשבה שמישהו יישאר לבד, חיבקה את דניאלה מיד. בפעם הראשונה של סוף השבוע בו יצאו ודניאלה נותרה עם בית ריק לחזור אליו, נעמי לא חשבה פעמיים: היא לקחה אותה איתה בטרמפים ובאוטובוסים, ישר אל הבית ההומה בקיבוץ.
דניאלה התחבבה מיד על כולם. היא נטמעה בנוף הקיבוצי בטבעיות מעוררת השתאות. אמא הגישה לה צלחות עמוסות, רועי הקטן נצמד אליה, ואלון שחר ויונתן קיבלו אותה כאילו הייתה שם תמיד. אבל הקשר המיוחד והמהיר ביותר נוצר בינה לבין עומר. הייתה ביניהם שפה שקטה, הקשבה עדינה שנעמי ראתה בעיניים דולקות, ושמחה על כך שחברתה הטובה מצאה בית.
המכתבים והשתיקה
בחודשים שנמשכו לאחר מכן, לוח הזמנים הצבאי של כולם היה צפוף ומפורק. היציאות של נעמי מהתחנה הצבאית לא חפפו ליציאות של עומר מהיחידה הקרבית, וגם לא לאלו של דניאלה. במשך יותר משלושה חודשים, נעמי לא פגשה לא את עומר ולא את דניאלה עין בעין.
אבל הקשר עם עומר לא פסק. הם החליפו ביניהם מכתבים צפופים על נייר מכתבים צבאי דק. עומר כתב לה על השדה, על העייפות, על האימונים המפרכים, ונעמי כתבה לו על הלשכה, על המפקד התובעני ועל הכתבים החדשים. אולם בתוך עשרות הדפים שנשלחו במעטפות צבאיות, עומר לא הזכיר במילה אחת את מה שהלך ונרקם בינו לבין דניאלה. הם החלו לצאת, בשקט, בסופי השבוע הבודדים שבהם חזרו שניהם לקיבוץ בלעדיה.
סוף השבוע והשבר
כשהגיע סוף סוף סוף השבוע המשותף הראשון מזה יותר משלושה חודשים, נעמי הגיעה לקיבוץ בתחושת רווחה עמוקה. היא ציפתה לחיבוק המוכר, לשקט המשותף שלה עם עומר על הספסל ליד הבית. אבל כבר בשבת בבוקר, כשישבו שניהם תחת עץ הלימון, עומר סיפר לה. בקולו השקט והמהסס הוא גילה לה שהוא ודניאלה ביחד.
הידיעה נחתה על נעמי כמו מהלומה פיזית. היא לא יכלה להסביר אפילו לעצמה את עוצמת הבעירה שהתלקחה בתוכה. זו לא הייתה קנאה רומנטית. זו הייתה תחושה חריפה ומטלטלת של בגידה, של מעילה באמון. היא, שהייתה שייכת לרביעייה בעלת קשר נפשי אלמותי ובמיוחד לעומר, היא שהביאה את דניאלה אל הבית, גילתה ששני האנשים הקרובים אליה ביותר ניהלו עולם שלם מאחורי גבה. העובדה שהוא הסתיר זאת במכתביו גרמה לה להרגיש מרומה, חסרת אונים ומודרת מהמבצר שלה עצמה. הסערה שפרצה לא דמתה לשום דבר שקרה ביניהם אי פעם. נעמי, שמעולם לא הרימה את קולה על עומר, ‘חפרה’ לו ללא הרף. היא דרשה תשובות, הטיחה בו מילים קשות, חקרה על כל המכתבים ועל השתיקה, ולא הרפתה. עומר, שהיה יגע מאימונים ומתוסכל מאי – ההבנה, ניסה להסביר שחשש לפגוע בה ושביקש לספר לה פנים אל פנים, אך ככל שניסה להרגיע, כך גברה הלהבה.
המילים האחרונות
בשעות אחר הצהריים, כשהמתח בבית הפך לבלתי נסבל, עומר לא יכול היה לשאת זאת עוד. הוא אסף את התיק הצבאי שלו, קם מהכורסה ויצא בטריקת דלת אל השביל.
נעמי רצה אחריו אל מפתן הבית, פניה בוערות מדמעות של כעס ועלבון. כשהוא צעד בצעדים מהירים על שביל הבטון, היא צעקה אחריו בקול צרוד שהדהד בין הבתים: “אני שונאת אותך! עומר, אני שונאת אותך!”
עומר נעצר לשבר שנייה, אך לא הסתובב. הוא המשיך לצעוד ונעלם מעבר לעיקול השביל. אלו היו המילים האחרונות שהוא שמע ממנה אי פעם. והפעם האחרונה שנעמי ראתה אותו בחיים האלו.
ההקפצה והמרוץ
נעמי יצאה לטבע, ישבה ליד נחל שזרם בקרבת מקום נסערת ופגועה. היא לא ידעה שבחלוף שעתיים בלבד התקבלה בקיבוץ שיחת טלפון דחופה מהיחידה של עומר. הייתה זו הקפצה מבצעית דחופה לכל צוות הלוחמים.
עומר, שעוד היה טעון מהסערה, חיפש את נעמי ודפק על דלת חדרה כשהוא מבקש להיפרד, להניח את הכעס בצד ולהגיד לה שגם אם הסתיר – הוא אוהב אותה. אך לא מצא אותה ולא היה לו זמן לחפש.
הזמן דחק. האוטובוס היחיד לתל אביב עמד לצאת מהכביש הראשי, ואם עומר היה מפספס אותו, לא הייתה לו שום דרך להגיע לבסיס בזמן. אלון, שזיהה את המצוקה של אחיו התאום, התניע מיד את הטרקטור של המסגרייה. עומר זינק על כנף הטרקטור, ויחד הם טסו בשבילי העפר המאובקים לכיוון הכביש הראשי. אלון בלם ליד התחנה בשנייה האחרונה, ועומר עלה על האוטובוס מבלי שנפרד מנעמי.
באותו ערב ממש, הצוות של עומר יצא למשימה מבצעית מעבר לקו. משימה שממנה עומר לא חזר.
צל האשמה והגזרה
כשבשורת האיוב נחתה על הבית, עולמה של נעמי קרס לתוך חור שחור. מכיוון שלא ידעה על ההקפצה הרשמית, היא הייתה משוכנעת לחלוטין שעומר חזר לבסיס מוקדם יותר אך ורק בגלל הריב הנורא ביניהם, בגלל הצעקה שלה ובגלל המילים ‘אני שונאת אותך’. היא האמינה כי אלמלא הריב, הוא היה נשאר בבית, לא היה מגיע מוקדם לבסיס, ולא היה מוקפץ למשימה הטרגית הזו.
משא האשמה הרובץ על חזה הפך למפלצת שאי אפשר לשאת. כדי להעניש את עצמה על מות אחיה התאום, גזרה נעמי על עצמה גלות מוחלטת: היא החליטה להתנתק גם מאלון ומשחר ומכולם.
אלון, שהיה התאום הזהה של עומר, סחב איתו פצע משלו בנוסף על מות אחיו. נעמי דאגה לגרום לו להאמין כי היא אינה מסוגלת להסתכל עליו מכיוון שהמראה שלו, הקול שלו והתנועות שלו מזכירים לה ללא הרף את עומר המת. היא פשוט רצתה לגרום לו לשנוא אותה, כדי שיהיה לו יותר קל לאבד אותה גם. אלון קיבל את הכאב הזה בהכנעה, מבלי לדעת אז שזו לא הייתה דחייה כלפיו, אלא עונש אכזרי שנעמי גזרה על עצמה וכפועל יוצא מכך גם על כל המשפחה, עונש שפטר אותם מנוכחותה וממנה שלל את הדבר שהייתה צריכה יותר מכל: להיות מוקפת באנשים שאוהבים אותה.
אלון חיפש אותה ללא הרף. גם לאחר השחרור מצה”ל, כשהיא ארזה את חפציה והלכה לגור בקיבוץ צעיר ורחוק לשנת שירות ונשארה שם לבדה, אלון המשיך לנסות להגיע אליה.
*********
קוראים יקרים אשמח לשמוע דעתכם- איך אתם הייתם נוהגים במקום נעמי כששמעה על הקשר בין עומר ודניאלה? הייתם מגיבים אחרת? מה אתם חושבים על תגובתה?
