אף אדם, לא אמור לראות דרך החושך. אף אחד לא יכול לשמוע מבעד לקירות. ובכל זאת כשג’ון נשאר ער עד מאוחר במשרדו, הוא שמע… אולם, הוא לא ידע….
משרדו של ג’ון היה נקי ודבר לא ניתלה על הקירות הצבועים בסיד הלבן והחלק. בתוך החדר ניצב פח קטן סמוך לקיר, ארונית קטנה ומלאה בקלסרים וכסא מרופד עמד ליד שולחן עץ רחב. על שולחנו של ג’ון נח ספר קריאה כבד, דפי נייר שונים מפוזרים וכוס קפה שתוייה למחצה שהספיקה להתקרר. ג’ון ישב מול שולחנו על כסא המשרד ובהה זמן רב בדלת הלבנה שמולו, שקוע במחשבות. הוא החזיק ביד שלו עיפרון והקיש בשיעמום עם החוד בקצב אחיד על הדף הלבן והריק שניצב מולו. דפיקות בדלת המשרד קטעו את מחשבותיו של ג’ון. “יבוא”, הוא קרא. הדלת נפתחה ובפתח עמד העוזר של ג’ון, ג’וש. “אתה עוד כאן?” שאל ג’וש בקולו העמוק, כבר מאוחר…” ג’ון נאנח פעם אחת ואז אמר ביאוש: “אין לי רעיון איך לפתור את הבעייה”. “אולי תמשיך מחר?” שאל ג’וש. ג’ון הציץ בשעון היד שלו, על הצג היה כתוב בכתב שחור 1:28. ג’ון פיהק פעם אחת והניח את העיפרון מידו. “אולי אתה צודק, הוא אמר לג’וש. “כדאי להמשיך לחשוב מחר, לילה טוב!” “לילה טוב אדוני” אמר ג’וש ויצא ממשרדו של ג’ון סוגר אחריו את הדלת. ג’ון קם מהכיסא והסתכל בחלון הקטן שהיה מאחוריו. הלילה נראה שקט, רק רוחות קרירות נשבו והשמיעו רחש של שריקה. ג’ון לבש את מעילו כיבה את האור במשרד ויצא מהחדר, נועל את הדלת אחריו. הוא הלך במסדרון הבניין לעבר היציאה נהנה מהשקט שבבניין. מי שם? הוא שאל לפתע והסתובב במקומו. בטוח יש פה מישהו, הוא חשב. לא היה אפשר לטעות ברעש של הצעדים העמומים, מהדהדים בין החדרים השקטים. זה בטח רק ג’וש, הוא ניסה לשכנע את עצמו והמשיך ללכת במסדרון הארוך, אולם הוא לא הצליח להתעלם מתחושת החשש שמשהו לא בסדר. ג’ון יצא מהבניין לעבר הרחוב החשוך. הרוחות הקרות הכו בג’ון בעוצמה והעבירו בו תחושה מצמררת. ג’ון הסתכל מסביבו, חושיו ערים לכל חתול שזז בין הצללים ולשריקת הרוח שהעיפה פחיות ריקות ושקיות שנזרקו על המדרכה. כל צללית בלילה האפל ניראתה לג’ון גדולה יותר מהמציאות ודימיונו התחיל להשתולל על צורות שונות ומעווטות שנעות בין הסימטאות, מחכות מתי לתקוף אותו. בטח זאת סתם השעה המאוחרת, הוא אמר לעצמו, אני מתחיל להזות, אין שם כלום, הוא המשיך לדבר אל עצמו בהגיון. ג’ון המשיך ללכת עוד דקה או שתיים ואז, הוא הבחין בצללית משונה שסיפקה הוככה לחשדותיו שהוא לא לבד. הוא התחיל להתקדם לעבר מנורת הרחוב המהבההבת שיצרה את הצללית החשודה, עד ששמע מאחוריו קול חזק של גבר: “הסתובב במקום ותרים ידיים או שנירה”. ג’ון הסתובב, מוכן גם הוא לשלוף אקדח מבין קיפלי חגורתו, אולם באותו רגע קפצו עליו שלושה גברים אחרים מאחוריו וגררו אותו לתוך המשאית שעמדה שם….
כתוב תגובה
