פרק 2 מתוך 2 · בכתיבה · מעבר לדלתלתוכן הענייניםפרק 2
רחלי
חזרתי ממשמרת הלילה קצת אחרי שבע וחצי בבוקר. המדים עדיין היו עליי, השיער כבר התחיל להשתחרר מהקוקו, וכל הגוף שלי הרגיש את השעות האחרונות. הדלקתי את הדוד, הנחתי את תיק מד״א ליד הדלת ונכנסתי למטבח להכין קפה בזמן שאני מחכה למים שיתחממו.
כל מה שרציתי היה מקלחת ומיטה.
לא בהכרח בסדר הזה.
מזגתי מים רותחים לכוס, התיישבתי ליד השולחן הקטן במטבח ואחזתי בה בשתי ידיים. הייתי עייפה מספיק כדי לבהות באדים שעולים מהקפה ולמצוא בזה פעילות אינטלקטואלית מספקת.
אבל הראש שלי, משום מה, החליט לחזור דווקא לרבע שעה קודם.
עוד לא הספקתי להוריד את תיק הציוד מהכתף כשנשמעה דפיקה בדלת. כשפתחתי, עמדה מולי בחורה שלא הכרתי. שיער שחור מבולגן, רגליים יחפות וטי־שירט שחורה ענקית שהגיעה לה עד אמצע הירך.
רק טי־שירט.
לקח לי שנייה להבין מאיפה היא הגיעה.
דירה 14.
״סליחה על השעה,״ היא אמרה בחיוך נבוך. ״יש מצב לקצת חלב?״
המבט שלי ירד לרגע אל החולצה שלבשה ומיד חזר לפנים שלה. לא היה קשה לנחש למי היא שייכת. ראיתי את מיטל מספיק פעמים במסדרון כדי לזהות את המלתחה השחורה שלה גם בלי תווית שם.
״כן, בטח.״
הלכתי למקרר, הוצאתי קרטון חלב שהיה בו בערך חצי והושטתי לה אותו.
״קחי.״
״את מצילה אותי. אין לה כלום במקרר, ואני רוצה שיהיה לה הפוך כשהיא תקום. היא אוהבת אותו ככה.״
הדרך שבה אמרה את זה הייתה כל כך טבעית, כמעט ביתית, שלא היה צורך לשאול מי זאת היא.
״תודה,״ הוסיפה בחיוך, והסתובבה בחזרה לעבר הדירה ממול.
עכשיו, במטבח, לקחתי עוד שלוק מהקפה והבטתי בלי סיבה מיוחדת בקיר שהפריד בין שתי הדירות.
ערב קודם הייתה הפעם הראשונה שבאמת דיברתי עם מיטל .עד אז הכרתי אותה בעיקר דרך הדברים שהגיעו לפניה נהמת האופנוע שעלתה מהרחוב, מוזיקה שחדרה דרך הקירות, ריח של סיגריות במסדרון, ובחורות שהיו מופיעות אצלה בשעות לא שעות ונעלמות שוב בבוקר או באמצע הלילה.
לא שעקבתי. פשוט קשה לא לשים לב כשדלת 14 נמצאת בדיוק מול שלך.
עד אתמול היא הייתה מבחינתי השכנה הרועשת ממול. עכשיו כבר היו לה פנים מקרוב, קול, חיוך ובעיקר מבט שלא ממש הצלחתי להוציא מהראש.
נזכרתי איך פתחה לי את הדלת בחולצת הספורט הקצרה, הסיגריה בין האצבעות והזרוע המקועקעת שלה חשופה כמעט כולה. איך המבט שלה ירד אל סמל מד״א שעל השרוול שלי, ואיך החיוך התרחב ברגע שסיפרתי לה שאני לומדת רפואה.
דוקטור.
גלגלתי עיניים לעצמי ושתיתי עוד מהקפה.
באמת, רחלי? זאת השכנה שלך. ביקשת ממנה להנמיך מוזיקה. היא פלרטטה איתך כי כנראה ככה היא מדברת עם אנשים, ואת נתת לזה הרבה יותר מחשבה ממה שזה ראוי לקבל.
סוף הסיפור.
אז למה אני עדיין חושבת על זה?
רעש קל מהמסדרון קטע את המחשבה. תהילה יצאה מהחדר בנעלי בית, עדיין בפיג׳מה, וניגשה ישר לכיור. היא מילאה את הנטלה, נטלה ידיים לסירוגין ומלמלה את הברכה כמעט מתוך הרגל. אחר כך חזרה לחדר, אהבתי את הדברים הקבועים האלה. פעולות קטנות שחוזרות על עצמן בכל בוקר, לא משנה מה קרה בלילה קודם. אולי בגלל זה היה בהן משהו מרגיע.
תהילה הדליקה את הקומקום.
״בוקר טוב.״
״בוקר.״
היא העיפה בי מבט. ״את רק עכשיו חזרת?״
״לפני רבע שעה בערך.״
״קשוח.״ היא פתחה את הארון והוציאה כוס. ״תגידי, דמיינתי או שמישהו דפק אצלנו בדלת קודם?״
הורדתי את המבט לקפה.
״לא דמיינת. חברה של השכנה ממול באה לבקש חלב.״
תהילה נעצרה עם כפית ביד.
״נו, מה עכשיו? התחלנו לממן לה ולחברות שלה את הקפה של הבוקר?״
״היא ביקשה קצת חלב, תהילה. לא שנחתום על המשכנתא.״
״בסדר, בסדר.״ היא גיחכה. ״למרות שלא נראה לי שמי שהייתה בבוקר זאת חברה שלה.״
הרמתי אליה מבט. ״מה הכוונה?״
״רחלי, נו. מאז שהיא עברה לפה ראיתי אצלה כבר כמה בחורות. אחת מגיעה בלילה, אחרת יוצאת בבוקר. לפני כמה ימים הייתה בלונדינית, עכשיו זאת.״ תהילה ערבבה את הקפה ונשענה על השיש. ״היא נראית לי אחת שאף אחת לא נשארת אצלה מספיק זמן כדי להיקרא חברה.״
משהו במשפט הזה צרם לי.
״את בכלל לא מכירה אותה.״
תהילה הרימה אליי גבה. ״גם את לא.״
נכון.
עד אתמול בקושי החלפנו מילה.
ובכל זאת, התמונה שלה חזרה אליי מיד. הביטחון הזה שלה. הדרך שבה עמדה מולי כאילו לא היה בה שום דבר שצריך להתנצל עליו, להסתיר או לרכך. היא פשוט הייתה שם, לגמרי בתוך עצמה, בלי לבדוק לרגע מה אני חושבת עליה.
זה היה כמעט ההפך ממני.
לא שחייתי בתוך בועה. החיים שלי היו מלאים באנשים שלא חיו כמוני. באוניברסיטה, במד״א, במשמרות עם סטודנטים, פרמדיקים ורופאים רובם חילונים, חלקם פלרטטנים לא קטנים. היו גם בחורים שניסו את מזלם איתי יותר מפעם אחת.
אף פעם לא התקשיתי להציב גבול.
אני בחורה דתייה. גדלתי בבית שבו שבת, כשרות, תפילה, צניעות ושמירת נגיעה לא היו רשימת חוקים שמישהו תלה לי מול העיניים. אלה פשוט היו החיים. הם נשארו חלק ממני גם כשעזבתי את הבית, גם כשהתחלתי ללמוד רפואה וגם כשהתרגלתי להעביר לילות שלמים באמבולנס לצד אנשים שהעולם שלהם נראה אחרת לגמרי משלי.
אף פעם לא הרגשתי צורך להתנצל על זה, וגם לא להסביר את עצמי יותר מדי. בדרך כלל לא היה צורך. החצאית, החולצה הסגורה והדרך שבה התנהלתי אמרו מספיק. מי שהכיר אותי ידע איפה הגבולות שלי, ואני ידעתי אפילו טוב יותר.
גברים יכלו לחייך, לנסות, לזרוק מילה פה ושם. זה אף פעם לא בלבל אותי.
אז למה, ריבונו של עולם, דווקא מיטל הצליחה להוציא אותי משיווי משקל בתוך חמש דקות?
ולמה עכשיו, כשתהילה דיברה עליה כאילו היא כבר יודעת בדיוק מי היא רק לפי מספר הבחורות שנכנסות לדירה שלה, כל כך צרם לי?
״היא לפחות הנמיכה את המוזיקה אתמול ברגע שביקשתי,״ אמרתי.
תהילה הסתכלה עליי מעל הכוס.
״וואי, באמת מגיעה לה מדליה.״ היא צמצמה עיניים. ״רגע, את מגינה עליה עכשיו?״
״אני לא מגינה עליה.״
״זה נשמע קצת כמו הגנה.״
״אמרתי עובדה. ביקשתי ממנה להנמיך והיא הנמיכה. היא לא עשתה מזה סיפור.״
״אחרי שהרעידה לנו את הבית בחצות. צדיקה נסתרת ממש.״
״בנות, לשון הרע על הבוקר? ועוד בראש חודש? יפה לכן.״
שתינו הסתובבנו.
הודיה עמדה בפתח המטבח, כבר לבושה ומאורגנת לעבודה. התיק היה תלוי על כתף אחת, הטלפון ביד, והשיער שלה מסודר כאילו השעה כבר אמצע היום ולא שמונה בבוקר. בניגוד אלינו, שנראינו כאילו הבוקר תפס אותנו לא מוכנות, הודיה כבר הייתה מלאה באנרגיה.
תהילה גלגלה עיניים. ״בוקר טוב גם לך, הרבנית.״
״בוקר אור.״ הודיה נכנסה למטבח. ״ואני רצינית. תנו לבחורה לחיות.״
״אני דווקא לא אמרתי כלום,״ אמרתי.
תהילה הסתכלה עליי. ״את ממש עורכת הדין שלה הבוקר.״
״אני לא עורכת הדין של אף אחת.״
הודיה חייכה. ״מעולה, כי יש לך מקצוע אחר לסיים קודם.״
הצבעתי עליה עם הספל. ״תודה. לפחות מישהי פה זוכרת שאני לומדת רפואה.״
״אני זוכרת גם שיש לנו סעודת ראש חודש הערב,״ אמרה והעיפה מבט בשעון. ״ואל תגידי לי ששכחת.״
״לא שכחתי. אני הולכת להתקלח ולישון כמה שעות, אחר כך יש לי הרצאה אחת באוניברסיטה, וכשאני חוזרת אני נכנסת ישר למטבח.״
״מה בתפריט?״
״שניצלים ופסטה.״
הודיה חייכה ומיד כרכה סביבי את הידיים. כזאת היא הייתה חבקנית, חמה, מלאה באנרגיה גם בשעות שבהן שאר האנושות עוד ניסתה להבין איזה יום היום.
״ידעתי למה בחרתי לגור איתך.״
״בגלל האישיות שלי?״
היא התרחקה ממני והעמידה פנים שהיא חושבת על זה.
״ממש לא. בגלל השניצלים.״
צחקתי, וסוף סוף ברח לתהילה גם חיוך על הבוקר.
הודיה כבר הייתה בדרך לדלת נעצרה והסתובבה אלינו.
״ואני מבקשת מכן, לפחות היום בלי לשון הרע, בלי מלחמות עם השכנים ובלי דרמות. ראש חודש. קצת אור.״
״צודקת, תכלס היא לא שווה שנדבר עליה לשון הרע,״ תהילה אמרה מיד, פוסעת לכיוון השולחן וחוטפת איזה וופל מהאריזה הפתוחה. היא מלמלה ברכה ונגסה בו תוך כדי שהיא צועקת להודיה ״לכי לעבודה, הודיה, הכל טוב.״
״אוהבת אתכן שותפות שלי!״ נשמע הקול שלה מהמסדרון, ושנייה אחר כך הדלת נסגרת.
נשארתי במטבח עם תהילה, שהייתה עסוקה בלחסל את הוופל שלה, ועם הקפה שכבר הספיק להתקרר. ״נו, תאכלי איזה וופל, מה את כזאת רצינית?״ תהילה הפטירה, אבל בקושי שמעתי אותה.
הראש שלי כבר היה במקום אחר. חשבתי שוב על הבחורה שעמדה אצלי בדלת קודם. על החולצה של מיטל שלבשה, על ה״הפוך כמו שהיא אוהבת״ ועל הטבעיות שבה חזרה לדירה 14 כאילו בילתה שם כבר עשרות בקרים כאלה. ואז שוב על מיטל. זה היה מגוחך. עד אתמול היא הייתה בסך הכל השכנה הרועשת ממול, זאת עם האופנוע, הסיגריות והבחורות שמתחלפות בשעות לא שעות. היא בכלל לא הייתה אמורה לעניין אותי. בטח שלא מספיק כדי שאשים לב מי נכנסת אליה.
מיטל
חזרתי הביתה קצת אחרי שמונה בערב, גמורה מעייפות ורעבה ברמה שהייתי מסוגלת לאכול פגוש של מאזדה אם מישהו היה מטגן אותו מספיק טוב. הקסדה הייתה תחובה מתחת לזרוע, ועל גב כף היד נשאר כתם עקשן של גריז שסירב לרדת גם אחרי שקרצפתי אותו במוסך.
ברגע שדלתות המעלית נפתחו בקומה השלישית, ריח של שניצלים מטוגנים ופסטה ברוטב עגבניות פגע בי ישר בבטן וגרם לה לקרקר בקול מביך.
נעצרתי במסדרון.
הריח הגיע מהדירה ממול. יחד איתו נשמעו קולות של הבנות, שירה שלא זיהיתי, מחיאות כפיים וצחוק. כבר התכוונתי להמשיך לדירה שלי כשקלטתי את הקול של רחלי ביניהן.
האטתי בלי סיבה מוצדקת.
הקשבתי עוד רגע, ואז ניערתי את עצמי. מה נהיה ממני, מצותתת לשירי ראש חודש במסדרון?
פתחתי את הדירה, זרקתי את הקסדה על הספה וניגשתי ישר למקרר. הייתי חייבת למצוא משהו לאכול לפני שהריח מהדירה של הדוקטור יגרום לי לעשות דברים לא מכובדים.
פתחתי את הדלת המקרר
עצוב.
שתי בירות, שלוש פחיות זירו וגביע קוטג׳ שפג תוקפו
״פאק, אני חייבת לעשות קניות.״
אם אימא שלי הייתה רואה את המקרר הזה, היא הייתה מנשלת אותי מהצוואה. אצל אימא שלי, מקרר שלא צריך להפעיל כוח כדי לסגור אותו נחשב תקלה במערכת. סירים, סלטים, קופסאות, עוגות, אוכל שהיא הכינה ״רק שיהיה״ ועוד שלושה דברים שאסור לגעת בהם כי הם רק לשבת.
בכל זאת, אישה מרוקאית גידלה אותי. מקרר ריק מבחינתה הוא כישלון חינוכי.
אצלי, לעומת זאת, היה קוטג׳ שמפתח אישיות
העברתי עוד מבט חסר תקווה בין המדפים, ואז ראיתי את קרטון החלב שמאיה הביאה בבוקר.
החלב של הדוקטור.
הרמתי אותו וגיליתי שהוא ריק לחלוטין.
עמדתי מול המקרר עם הקרטון ביד והסתכלתי עליו כמה שניות. אחר כך העברתי מבט אל הקיר המשותף עם דירה 13.
לאט־לאט עלה לי חיוך.
טכנית, הייתי צריכה להחזיר אותו.
נכון שהוא ריק, ונכון שכל בן אדם נורמלי היה זורק אותו לפח וקונה למחרת חדש, אבל מעולם לא טענתי שאני בן אדם נורמלי.
סגרתי את המקרר ויצאתי בחזרה למסדרון.
השירה מהדירה ממול כבר התחלפה בצחוקים וברעש של סכו״ם וצלחות. דפקתי על הדלת וחיכיתי.
רחלי פתחה.
הפעם היא לא הייתה במדים. היא לבשה חולצה מכופתרת חגיגית וחצאית ארוכה, והשיער שלה היה אסוף לאחור. אם אתמול היא נראתה כמו חובשת שבאה לעשות לי סדר בחיים, עכשיו היא נראתה כמו הילדה שאימא שלך הייתה רוצה שתביאי הביתה.
לא אימא שלי, כמובן.
אימא שלי כבר התייאשה ממני מזמן.
״ערב טוב דוקטור.״ הושטתי לה את הקרטון.
היא הסתכלה קודם עליי, אחר כך עליו, ולקחה אותו מהיד שלי.
שקלה אותו.
הרימה גבה.
״הוא ריק.״
לקחתי ממנה את הקרטון וטלטלתי אותו ליד האוזן. משהו זעיר השמיע קול מבפנים.
״לא נכון.״ החזרתי לה אותו. ״יש שם לפחות שתי טיפות. אל תהיי קטנונית.״
היא הסתכלה עליי במבט שאמר שהיא באמת מנסה להבין אם יצאתי מהדירה במיוחד בשביל השטות הזאת.
התשובה הייתה כן.
אבל לא ראיתי סיבה להודות בזה.
״נו, את יודעת מה אומרים.״ נשענתי על המשקוף. ״לא בוכים על חלב שנשפך. מחר אביא לך חדש.״
״יכולת פשוט לזרוק אותו לפח.״
״ויכולתי גם לא לבוא להגיד לך ערב טוב.״
היא שתקה, ואני חייכתי אליה. ״ידעתי שתתרגשי.״
״אני פשוט יוצאת מגדרי מרוב התרגשות,״ היא מלמלה.
הרמתי גבה. יפה. הדוקטור יודעת גם להיות צינית. כבר התחלתי לחבב את זה.
היא עמדה לסגור את הדלת, אבל בדיוק אז שוב הגיע אליי הריח של האוכל. שניצל חם ופסטה ברוטב עגבניות אחרי יום שלם במוסך זה הרגיש לי כמעט כמו התגלות אלוהית.
הצצתי מעבר לכתף שלה.
על השולחן היו צלחות עמוסות בפסטה אדומה ושניצלים זהובים, והבטן שלי שוב השמיעה את דעתה בנושא.
״וואו.״
רחלי עקבה אחרי המבט שלי. ״מה?״
״שניצל ופסטה.״ העברתי את העיניים מהשולחן בחזרה אליה. ״שתדעי לך, זה הדבר שהכי מדליק אותי בעולם.״
שלחתי לה מבט חודר ״זה ונשים יפות.״
הצבע עלה לה ללחיים כמעט מיד . אלוהים, זה היה קל מדי.
״סליחה,״ נשמע קול מתוך הדירה.
הצצתי פנימה וזיהיתי את תהילה. השותפה הנאחסית שלה . לפי הפרצוף שלה, האהבה בינינו עדיין לא פרחה.
״אנחנו בדיוק באמצע סעודת ראש חודש,״ אמרה בקול קריר. ״את קצת מפריעה לנו.״
חייכתי אליה. ״חבל. דווקא תמיד חשבתי שראש חודש זה אחלה זמן למצוות הכנסת אורחים. כנראה שזה תלוי מי המארחת.״
העיניים של תהילה הצטמצמו.
של רחלי נסגרו לרגע.
כנראה עשתה תפילה קצרה.
השותפה השלישית, זאת עם המשקפיים העגולים, דווקא קמה מהכיסא בחיוך.
״מה פתאום מפריעה? בואי, קחי צלחת.״
אהבתי אותה מיד.
״הודיה…״ רחלי אמרה, והטון שלה נשמע כמו ניסיון אחרון למנוע אסון.
הודיה התעלמה ממנה באלגנטיות, לקחה צלחת והעמיסה עליה פסטה ושניצל גדול.
״תודה, נשמה.״ לקחתי ממנה את הצלחת. ״תגידי, מי הכינה את כל הטוב הזה?״
״רחלי.״ היא הצביעה עליה בגאווה. ״היא אלופה. האמת שהיא טובה בהכל.״
לאט־לאט סובבתי את הראש אל הדוקטור.
״טובה בהכל, אה?״ העברתי עליה מבט, בכוונה לא ממהרת לשום מקום. ״מעניין מאוד.״
״מיטל.״
״מה? זאת השותפה שלך אמרה.״
״החוצה.״
היא הניחה שתי אצבעות על הכתף שלי והתחילה לדחוף אותי לכיוון המסדרון. בעדינות, כי זאת בכל זאת רחלי, אבל בנחישות שלא השאירה יותר מדי מקום למשא ומתן.
קטנה, הדוקטור.
אבל יש כוח.
הלכתי אחורה עם הצלחת ביד, נהנית מכל שנייה, וכבר הייתי כמעט מחוץ לדירה כשעלה לי רעיון.
נעצתי את המזלג בחתיכת שניצל, הרמתי אותה קצת וזקפתי את הגב.
״ברוך אתה ה׳, אלוהינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו.״
היד של רחלי קפאה על הכתף שלי.
המבט שלה קפץ מהשניצל אליי, והעיניים נפתחו כאילו הרגע התחלתי לרחף מעל הרצפה.
אחרי שנייה יצא ממנה, כמעט אוטומטית, ״אמן.״
הכנסתי את הביס לפה ולעסתי.
האמת?
וואו.
הרמתי אליה גבה. ״טעים אש, דוקטור.״
היא עדיין בהתה בי.
בלעתי והוספתי, ״אז יש לך ידיים טובות גם במטבח.״
עוד קצת צבע עלה לה ללחיים.
לא התאפקתי.
״רק פעם הבאה שימי פחות מלח.״
המצח שלה התקמט.
״שלא יחשבו שאת מאוהבת.״קרצתי לה
זהו. שם איבדתי אותה.
״בתיאבון!״ היא ירתה לעברי. ״תאכלי, ותחזירי אחר כך את הצלחת. שטופה!״
הדלת נטרקה לי בפרצוף.
נשארתי לעמוד במסדרון עם הצלחת ביד והסתכלתי על הדלת הסגורה.
לקחתי עוד ביס מהשניצל ואז עוד ביס גדול מהפסטה
לעזאזל, הדוקטור באמת יודעת לבשל.
חזרתי לדירה שלי והתיישבתי על הספה עם הצלחת. הטלוויזיה נדלקה, אבל לא באמת הסתכלתי עליה. הראש שלי חזר שוב ושוב לפרצוף של רחלי ברגע שאמרתי את הברכה.
ההלם בעיניים שלה היה שווה את כל האירוע.
חייכתי לעצמי והעמסתי עוד פסטה על המזלג.
יכולתי לסיים לאכול, לשטוף את הצלחת ולהחזיר לה אותה למחרת כמו בן אדם מתורבת.
אבל מה לי ולתרבות?
