רובי היה כה טוב ומה חסר.. רוכב באצילות רבה על אופניו.. בכל אופן, יש לו הכל
כמעט, ומה לו לבקש.. אז למה הוא דואג כל כך?!
הוא כבר שכח מאלה, אך כשחזר שוב פגש אותה לרגע קט ברחוב סואן ולא הצליח לשמוע כל כך..
מה היא רוצה, למה, מה חסר לה, מה היה לה שאין לה, מה נגמר לה? על הכביש המהיר, השחור הרהר והרהר בדרך הביתה.
כשהגיע דבר ראשון נכנס למטבח וחיפש מה לא בסדר, הביט אל הסיר.. אז מה העניין עם הסיר? ומה כאן החסיר מלח, סוכר..
רובי תרגע! הרוטב טוב, באמת, טעם סביר. טעם גן עדן אל תשתטה..
פתאום ראשו סחרחרה ומאבד שיווי משקל ונופל.הוא שוכב על הספה עם הלשון מחוץ לשפה..
רובי אבן-טוב-שושן פותח חלון וצווח “אני חסר כל ערך!
אלה צדקה! צדקה לאללה!” ופתאום גם כאבה לו השן ,הוא ממש התאבן מרוב צער..
אבל אז להפתעתו, אלה ניגשה אליו ואמרה לו די ושנמאס לה
“אל תגזים, מה אתה דואג מכל דבר! לא חסר לך כלום! – אפילו החמאה נמסה מרוב המחמאות, ואני
מרוב השיעמום..
אבל רובי ידע בלב שהרוטב נשרף היטב היטב- הוא שחור כלב מהשאול..
וזה הכל..”
ולמה זה קורה לי שהרי רובי טוב! כמו הלבן בתוך הבלילה ואפילו בלילה רוצה לישון ולא יכול.
צפצופים ואנחות, שוברות לב , רובי בליבו ידע שצריך לדבר על הכל או על הרוב,
הגלגלים שלו לא מסתובבים, האוטו נתקע על הגבעה לפני התהום.. הוא התקשר לאלה.
“בואי נפגש, על כוס קפה וחלב ושתי ביצים עין בעין נסתכל על הדברים כמו שלא ראינו מעולם..”
הם נפגשו בבית קפה קטן. והפעם להפתעתו אלה יושבת מולו ומתייפחת “איך לא ראית אותי..שגם אני..
איך לא ראית אותי כמו שאני באמת?!”
-“כן, באמת מזמן לא דיברנו! ” הודה “מזמן לא סיפרנו סיפורים קרובים או רחוקים-
מן ההרים העשנים.. או סיפורים עצובים ונמהרים.. וגם לא סיפורים מן הדמיון ושוד ושבר..”
-“אתה כבר לא דואג לי, שם בכביש השחור על שפת התהום- נראית כאילו כבר שאין לך שום דאגה..”
-“באמת, זה מה שאת מרגישה?”
רובי לא ידע מה לומר, האמת הוא שכח את ריח השום דבר שהיה נודף מבין שיניו הסגורות- במאמץ רב, הוא ניסה להסתיר את החיוך מבין שפתיו..
פתאום גם שכח למה ואיך כל העניין הסתבך.. ואלה אומרת שאין לה כבר שום כוונה לספר לו וגם זה כבר לא חסר לה.
מה לומר- כבר הבגד קטן הוא- צר לה עליו ועליה.. וכבר חולפת היא לה ,ברכבת מפה עוד הלילה, לצליל משרוקית קלילה..
