המלח האחרון
ברחוב שלנו בערב חורפי במיוחד, יורד מן הסירה המלח האחרון- ילדיו המצפים לו ואשתו העגומה כביצה אפורה בדאגתה המקרקרת והוא
בגרונו המקרקר ובטנו הריקה והנה , הנה הוא הגיע!
בא הביתה.. בקול חבטה טריקה וליבו יוצא למשפחתו ולמיטה חמה.
יצאתי
למבואה וראיתי אותם שם את שכני ומשפחתו העגומה. לפרקים עומדים ישרים ושבורים אמרתי “שלום..” רפה ונכנסתי לביתי בטריקה.
מעבר לדלת שמעתי או שדמיינתי- געגועים- געגוע מראש לראש, בן אב לבן, הברוזון שבפניו רזון. בינתיים הוא שואל את אבא. מה אני לא יודע. געגועים אני שומע מבפנים כמו דרך סדקים בגזע העבות. בקולו הפריך בעניו הנפקחות. גדולות בעצב רב ובמתינות וקמטים בין קורות עיניו של האב, מזל שירד מן הסירה בזמן!
מלח ממולח, ותיק, עם תיק עם רצועות עבות,מלא כרימון בזכרון מן הים האחרון..
וגעגועיו משם לשם מהבית לספינה ומהספינה לבית. “כמה?! כמה?! כלכך חיכינו שכבר תחזור!” וכבר דמייניתי בפניו רגשות אשמה. אבל בעצם מה אני יודע ילד משתנה כל הזמן, אבא שלו בשבילו הכי טוב ואולי הכי רע בעולם!..
בינתיים סגרתי את הסדק של הדלת..
אני ממשיך לספון את ראשי בחול כמו בת יענה וכמו ספוג פשוט ספגת את כל המלח והמים והחול..שראיתי בעיניהם.. תראו מה עשו לי, מסכן שכמותי! אני כמעט בוכה בקרבי. חושב על שכני המלח – השמש חופפת על ראשו והוא מאבד כל צל וצלם אנוש.. ומתייבש בשמש ומתגעגע ומשתגע..
כי כל עיקול בגלים כל פניה עלולה להפוך את הסירה. הוא מרגיש חסר בית כמו כוכב על הים או פשוט סתם בקושי יודע איפה הצפון. לפעמים הוא חושב שהכל שבבית הכל יסתדר..
אבל עדיין , הוא מתייסר..
ואני חושב לעצמי די עם הדמיון הטפשי שלך,
הרי רגשותיו , כמו ים סוער, נסתרים ממני לגמרי..
