על השיש הלבן שאביהוא נשען עליו, פתיתי הקורנפלקס המפוזרים נראו כמו חמניות על עננים. רוב הילדים ישבו במקומותיהם ועסקו בלעיסה ודיבור, עוד מעט הם יתחילו לצאת קבוצות קבוצות החוצה. שיא העבודה בהחלט היה מאחוריו, אבל הוא בכלל לא שם לב לזה, כל מחשבותיו סבבו סביב שתי נשים – האחראית ושקד.
כשחשב על האחראית העווה את פניו ברוגז, בשבילו היא הייתה אסון טבע מהלך על עקבים. ניקוי חדר האוכל בסוף המשמרת הייתה ממילא משימה משעממת, המוזיקה האיצה את הזמן קדימה והפרה את הדממה מחרישת האוזניים ששררה בחדר האוכל הריק. אחרי התקרית שבה צרחה עליו בגלל המוזיקה נהיה מסוכן לשים מוזיקה ברמקולים כשהיא באזור. תכף אציץ אל המשרד שלה ואראה אם הוא נעול או לא, הבטיח לעצמו, אם נעול – היא הלכה הביתה ואפשר לשים שירים ברמקולים. אם היא תהיה פתוחה, זה סימן שהיא עדיין כאן, מפטרלת בהדהוד עקבים ברחבי בית הארחה.
כשחשב על שקד, חיוך מהורהר השתקף על פניו. הוא תפס את עצמו מביט לכיוון הקבלה מדי פעם, מחפש את דמותה. הוא לא ידע אם היא מעוניינת בו או אם הוא מעוניין בה, אבל היה משהו מרגש במחשבה שאולי יכול לקרות משהו ביניהם. העבודה הייתה משעממת והיא הייתה חמודה בעיניו, דקיקת גזרה עם עיניים חומות. מה יש לי להפסיד? שאל את עצמו. האינטראקציה ביננו הייתה חטופה ועניינית, אני צריך לנסות לדבר איתה סתם ככה. הוא שלף קיסם מתוך מלחייה ותקע אותו בין שיניו בעודו מביט בתלמידים מתחילים לצאת מהדלת הגדולה של חדר האוכל.
