ארץ הפלאות של “זיווג משמיים”
רעש הווספה דומם בהדרגה, כאילו גם להיכבות כבר קשה לו ותאכלס היא עייפה ממני כבר.
Table Of Content
הווספה שאיתי שנים. נאמנה, פשוטה, לא שואלת שאלות. חיכתה בשקט בתוך מערה משיחים ארבע שנים עד שסיימתי את האוניברסיטה – לאחר מכן – כאילו לא קרה כלום כל השנים האלה – הוצאה, ותוך שתי דריכות, התעוררה לחיים כשפולטת עשן לבן.
היא חיכתה במערה בשיחים ארבע שנים אקדמאיות — מופלאות — מופלאות לא כמו מקסימות או מאושרות — זה פשוט היה מסע עצום מלא עליות ומורדות והתאהבויות ופרידות ולב הולם לפני שהדודה הייתה מגישה לנו את טופס הבחינה ולב עוד יותר הולם בעמידה מול לוח הציונים. ובמדעי המחשב, בחינה אינה דבר של מה בכך.
וכך — חזרתי מהאוניברסיטה — הוצאתי את הווספה מה”מכרה” ונסעתי לעבוד בחברת הייטק בחיפה. ובשנים הראשונות גרתי אצל אמי בקריות — כדי לחסוך קצת כסף — שאזל אחרי לימודי באוניברסיטה.
* * *
אני יורד ממנה לאט, ועולה במדרגות הבניין הישן של אימי. נכנס לחדר המדרגות — ריח של — הייתי הולך על נזילות גז דליפות ביוב ומקלט ישן ועם הכל מעורבבים ריחות בישול וארונות חשמל מלאים מדבקות של אינסטלטורים. ברור.
בודק את תיבת הדואר — שתי שורות, 8 תיבות דואר, מכוערות וישנות עם פח מכופף מרוב שנים בלי שום ועד בית ועל כל אחת מיליון שמות — כאילו משנת 1960 שנבנה הבניין הזה איש לא מחק את שם הדייר הקודם. מראה מדכא אין ספק אך מה ידעתי מחיי — רציתי לחסוך קצת כסף וזה היה המחיר. בתיבה של אימי מחכה מעטפה — אני מסתכל —
זיווג משמיים
או — יש נשים חדשות, שללא ספק באות עם הבטחה, כמו בשיר של יונה וולך —”רומזים שיש לנו סקס אחר”
אני לוקח את המכתב, ועולה לדירה. נכנס לחדרי. מניח את התיק, את הקסדה, אוכל משהו ונכנס ל”חדר המבצעים” לראות מה חדש ברשימות —
פותח את המכתב. כמו בשיר של משינה – “אני רוצה אותך יפה וחכמה” ומקווה לראות שם איזה מגישת חדשות או חזאית חתיכה שאולי השתחלו איכשהו לרשימות האלה, או רק אפילו עוד מעיין או רונית או סיגלי מהאוניברסיטה — זה יספיק לי לגמרי — לא צריך ללכת עד מגישת חדשות — כזו מצריכה ממך להיות חבר קבינט, לא מתכנת במפעל הייטק. כך אתה צריך להיות השר גדעון סער כדי לצאת עם גאולה אבן מגישת “מבט”.
מתחיל לקרוא:
מאירה, 32 קריית ביאליק 054-4543345
יעל, חיפה 04-564333
אורית, כרמל 04-974044
אתי, נווה שאנן 04-2734652
סיגל, עכו 052-9784234
חניתה, קיבוץ יגור 053-92756293
וזהו?
איפה גאולה אבן?
גאולה אבן? יכניסו לך את חניתה לפה ותקבל את מאירה בתחת כמו נר לילה לומיטנט של מאיר אריאל.
אני נתקף פרץ של מוטיבציה ומתחיל לחייג — יאללה — אני יודע — בוא נלך על קיבוצניקית — אלה חופשיות, אולי יצא ממנה משהו…
מחייג לחניתה.
חניתה: בקול מנומנם — הלו
אני: שלום, מדבר חי מהדייטים
חניתה: אהלן
אני: מה נשמע
חניתה: בסדר
אני: קיבוצניקית אני מבין
חניתה: לא בדיוק — אני גרה פה בשכירות בבתים שהקיבוץ משכיר
אני: (כבר לא יצא ממנה קיבוצניקית חופשית — גרה בשכירות?)
חניתה: ואתה
אני: חיפה, קריות
חניתה: אה קרוב יחסית
אני: סיימתי לימודים ובאתי לגור כאן בינתיים
חניתה: ואיפה אתה עובד
אני: במפעלי הייטק בחיפה
חניתה: אני עובדת בביטוח
אני: (חושב) ביטוח? בטוח — ככה את נשמעת, נו תבקשי ממני כבר טופס היעדר תביעות
אני: השאלה איך אני נשמע — עובד הייטק אפשר לחשוב… מה ההבדל בעצם
אני: איזה ביטוח
חניתה: ביטוחי דירות
אני: אה, מעניין? (אני: ממש, מה זה מעניין? כל היום פותרים אינטגרלים ומאזנים משוואות לגרנז’)
אני: אוקי — תרצי להיפגש
חניתה: אוקי
אני: מה דעתך — יש בבית הקרונות בהדר בית קפה נחמד (שונא את המילה נחמד אבל לא יודע למה)
חניתה: אוקי
אני: מחר ב-8:00 בערב?
חניתה: שמונה – בסדר.
יאללה — יש פגישה ראשונה.
* * *
שמונה בערב. מגיע עם הווספה לבית הקרונות. ממתין לחניתה. אנשים בחוץ, איזה איש שמן עם צמה עומד ליד בית הקפה — חניתה עוד לא הגיעה.
הבדיחה הקוסמית הגדולה
ממתין ליד בית הקרונות
מדליק סיגריה, מעשן וחושב — יה אללה. רק הרגע — לפני שתי דקות, התפתלתי על הדשא עם רונית החתיכה מבאר שבע שהייתה דוגמנית. איזה לילות היו לנו — לעולם לא אשכח אותם, את לילות הקיץ או אולי את לילות סוף הסימסטר האחרון בדשא של פארק מנחם שליד רחוב מצדה. ואני אומר לך — עם כל ההתרברבויות שלה — גם היא לא תשכח את לילות הקיץ האלו ולעת זיקנה יופיעו לה כמעיין הנעורים האבוד.
ואיפה אני עכשיו? בבית הקרונות, מחכה לחניתה. שגרה בשכירות בקיבוץ ומוכרת ביטוחי דירות. נושף עשן — כוס אמק…
שמונה ועשרה כבר, וחניתה איננה. אין לי עדיין טלפון נייד — השנה 1997. רק בזק. וסיכום שנפגש בשמונה.
אך איש לא מגיע — רק אנשים ממשיכים להיכנס ולצאת מבית הקפה המואר שהאיר באור צהוב כטרקלין מלכותי ממש שרק משפחות האצולה נכנסות לתוכו, כולם יפים עשירים ובריאים ואיתם נשים יפות, חושך בחוץ, האיש עם הצמה ממשיך לעמוד ליד בית הקפה, המולה נשקפת מהחלונות, החיים קורים בפנים — רק אני בשממה החשוכה של בית הקרונות, ממתין לחניתה.
שמונה ורבע — מה קורה לחניתה?
עולה לי דימוי — היא הגיעה, ראתה אותי, וברחה. מסיבה טובה או רעה — אני לא יודע.
אני מסתכל סביבי — לא מבין מה לעשות — מעיף עוד מבט בבית הקפה, בטרקלין המלכותי, באיש עם הצמה, בבית הקרונות האפל ושוקל מה לעשות, כוס אמק — התלבשתי, התכוננתי, הכנתי קונדומים אפילו — מי יודע — אולי גם אלה שגרות בשכירות בקיבוץ הן נשים חדשות שיודעות?…
אני זורק את הסיגריה ועולה על הווספה — יאללה — הביתה ונאכל פיצה בדרך. גאולה אבן אעלק — אפילו לפגישה היא לא באה ובלי להודיע כלום.
אני עולה על הווספה, עוד לא מתניע — נותן עוד דקה, צ’אנס אחרון. האיש עם הצמה מסתובב ומסתכל עלי.
ואז אני קולט, לאימתי… את מה שהמוח, שהתפתל על הדשא ברחוב מצדה עם הדוגמנית רונית, לא הצליח לראות — זה לא אדון, זה גברת.
האיש עם הצמה זה חניתה!!!!!!
ורנר ארהארד: (מרצה והוגה דיעות אמריקאי) בעוד שאתה עומד ורועד מפחד שהיא ברחה לך , לא שמת לב לבדיחה הקוסמית הגדולה שיש כאן, כמו the Big cosmic joke—אתה היית צריך לברוח ממנה!
עכשיו ההחלטה חוזרת אלי. לברוח? לא לברוח. במילא היא חושבת שהגעתי וברחתי, לא?
לפי איך שהיא מופיעה לי היא בטח רגילה לזה…
מצפוני גובר עלי. חי — זה… היא התלבשה, היא קיוותה, היא השקיעה מאמץ.והיא ראויה לכבוד.
ואני יורד באנחנה מהווספה, אל תוך שלולית הדם.
מסורס מרוב מוסר…
אני מסיע את הקטנוע על המדרכה — כמו מאריך את הזמן — מרגיש איך כולי נהפך להצגה והעמדת פנים אחת גדולה. כדי לשרוד את המערכה במחזה
נותן לעצמי עוד כמה שניות של חסד, אבל זה רק כמה שניות. מחנה, מוריד את הקסדה ומתקרב לאיש עם הצמה.
אני: שלום — את חניתה
האיש מסתובב אלי יותר.
חניתה: כן, חי
אני: נעים מאוד
לוחצים ידיים. אני עומד… לא כל כך יודע מה לעשות — להיכנס איתה לבית הקפה כמו – זה פשוט גדול עלי .
חניתה: אומרת פתאום: תקשיב, זה בסדר, אם אתה רוצה ללכת, אין בעיה
אני: (חושב) וואלה, היא כנראה מיומנת ברגע הזה – כמו מבינה מה אני מרגיש ועל ההתחלה נותנת לי אפשרות ללכת… נכון, אולי לא מתאים, יעני כולנו רציונליים קלילים ולא עושים עניין, נפגשים, שתי שניות ויאללה בי, מצד שני מה זה לא בא לי להשתתף במיצג הזה… ומצד שלישי מה זה לא בא לי להיכנס איתה לבית קפה – בשבילי זה לא דייט לא מוצלח – בשבילי כאן זה נפילה ממש. אבל לא – להפרד עכשיו ממש לא בא לי. כבר הייתי בורח ולא הולך אחרי שתי שניות.
כלומר – הבנתי איפה אני עומד – העמדה לכבד את האדם – גבר על הבחילה מלהיכנס איתו לבית הקפה. קשה לי מאוד להשתתף במיצג של לראות מישהו שתי שניות ולשלוח אותו כל הדרך חזרה הביתה.
אני: לא לא מה פתאום, בואי ניכנס.
ואני נכנס עם חניתה לבית הקפה, ומתגבר בכל כוחי על המחשבה שכולם מפסיקים לשתות קפה ולאכול עוגה ופוערים פה לנוכח המיצג…
כמו איזה אישתו של מישהו: – שניה שניה איציק – עזוב רגע דירה פרטית בקריית ביאליק החדשה, תסתכל על הבחור הזה עם איזה בחורה הוא נכנס לבית קפה…
הים האכזר…
אנחנו מדברים — על מה? על כלום. על הזמן העובר עד סוף הפגישה.
ואני נפרד ממנה ויורד ממש מוכה על ידי הערכים שלי שהפכו לאזיקים, ואני עצמי שהפכתי להיות “מסורס מרוב מוסר, מתלבט בין האסור והמותר” (אופרת הרוק של מאמי 1988)
הביתה הווספה האדומה.
* * *
שני ערבים אחרי — מגיעה מישהי בשם אורית. מוצאת חן בעיני ואנחנו קובעים עוד פגישה — היא נראית די טוב ואפילו יפה.
והערב אנחנו נפגשים בביתה. בעשר ורבע אהיה אצלה. מפגשים כאלו יכולים להביא ממש לכל מקום — ללילה סוער ולהליכה איטית ומיואשת הביתה.
זה היה פשוט נפלא לשקוע אל תוך הפנטזיה הזו ולדהור בלילה על הווספה אל מרומי הכרמל לרחוב ליאון בלום — יש לי משהו רגשי ואף מסתורי כלפי הרחוב הזה. בלוקים ענקיים ורחבים ובתוכם גרים מאות אנשים ברדיוס כה קטן. מסודרים בקופסאות עם אורות צהובים ואורית היפה מחכה שם באחת הקופסאות, הדמיון מתפרע.
דפיקה קלה בדלת והיא פותחת…
אורית — פגישה שנייה
הפתעה מוזרה. נכון, היא הייתה בלבוש ביתי אבל פניה הפתיעו אותי. אולי עשתה משהו בפגישה שלא הצלחתי להבחין בו, ואולי השיער היפה שלה הסתיר את תוויהן האמיתיות — אבל לפתע היא נהפכה לאחת מהחצי השני. פנים נפוחות מעט שבפרופיל ממש לא משכו אותי, מין אף סולד כזה שבשילוב עם הפנים יצר פנים שמזכירות משהו אחר ולא בחורה.
הייתי בהלם — אורית מהפגישה ביום שישי פשוט נעלמה, אבל לגמרי. מה קרה לי, איך לא ראיתי את זה בפגישה הראשונה? פעם ראשונה בחיי שקורה לי דבר כזה — להתלהב כל כך בפגישה ראשונה ובפגישה שנייה לפגוש — לא — כמעט מוחלט.
הייתי בספקות עת עמדנו במעלית בדרך למטה
היא: לדעתך ניפגש עוד.
הוא: (מיתמם) נמשיך להיפגש ונראה….
היא: אתה מתוחכם.
הוא: מתוחכם… כן…
הוא: להתראות
ירדתי למטה ודהרתי בלי שום מחשבה הביתה.
משתלם להיות אפס
מה קורה פה? איפה כל אהובותי מבאר שבע?
אני מושך בזעם את ידית הגז של הווספה, חותך את ירידות הכרמל בצורה מסוכנת, כאילו לא איכפת לגוף למות כבר, ממתין מתנשף ממאמץ ברמזורים אדומים, פונה אל תוך הדר ונכנס במהירות לשוק חיפה החשוך שמלא מים משטיפות הדוכנים ואז – הווספה מאבדת אחיזה על מים עם שמן, אני מנסה לבלום וזה מחמיר עוד יותר ואני נמרח על קרקע השוק יחד עם הווספה על רצפה רטובה מהולה בשמן דגי מושט דניס ופרידה.
הווספה שכבה לצידי, על הכביש בריח דגים, מהמנוע שלה דולק והפנס שלה מאיר עלי – כמו סוף מחזה
לא קמתי מהר.
הרגשתי איזו נחמה, לשכב עם הווספה על רצפת השוק עם המים של הדגים. כמו כניעה מתוקה, לעוצמה של החיים. ועל הרצפה להגיד לעצמי את האמת — אני אפס. משהו בי לא מיהר לקום ומצא מזור בלהישאר כך. כאן לפחות לא נדרש ממני כלום ואין משהו שאני לא יכול לספק ואין תואר מחמיא פחות. כן, היה טוב להיות אפס. לא צריך לעשות שום דבר נכון. פטור מכל אחריות, רק להיות.
אין היי טק, אין מהנדס, אין תואר, אין דרגות, אין אהובות בבאר שבע, אין כלום. רק רגע קיומי, ללא כל העמדת פנים, בו הוא והאופנוע שלו, כאחים שווי ערך ושווי גורל, מרוחים יחד על רצפת שוק מרוחה במים ושאריות דגים. ממש “בחייהם ובשכבם על רצפת השוק, לא נפרדו”. ואם לומר לעצמי את האמת, היה לי עדיף להישאר שם, בלילה, מאשר לחזור אל החיים.
רונית שמונית, חניתה מניטה, חני שמאני, נראה לי לא נראה לי, מתאים לי, לא מתאים לי — מה נשאר מכל הזיבי דייט הזה? מרוח על כביש בריח דגים.
וכך שכב מספר דקות עד שנאות לקום — רק מהבושה, חזרה אל החיים. בודד.
————————————————————————–
רומזים שיש לנו סקס אחר (יונה וולך”)
קדימון לפרק הבא:
אני: גאולה אבן לא צריכה פנטזיות כנראה…
אתי: היא ? זאתי לוחצת על כפתור אחד ויש לה גבר מהשב”כ או איזה קצין גבוה בצה”ל או שר – לא כמונו…שמקבלים דפים של “זיווג משמים” בדואר
אני: החיים מפתיעים – יום אחד אפשר לקבל דף של החצי השני ויהיה כתוב גאולה…
אתי – בתנאי שאני מקבלת דף של “זיווג משמים” שכתוב בו גדעון…
אני: אז מה אתך, תחביבים, משהו ?
אתי :סקס.
