הרומן המיני עם אתי – תביעה ומימוש של זכות הקיום המינית
“הטבע והחוויה המינית הם נצחיים, מי שאני מקיים איתו את החוויה המינית הוא זמני”
Table Of Content
א. המגמה הפילוסופית
הרומן הזה אינו רומן רומנטי, אינו רומן הוללות, ואינו רומן וידוי. הוא תביעה.
שני אנשים — חי ואתי — נפגשים בחיפה של 1997, אחרי שנים של דייטים ארורים שעמדו כקיר חוצץ בינם לבין מיניות בריאה, חופשית ומשוחררת. הם אינם באים לחפש אהבה גדולה, ואינם באים לחפש סקס מזדמן בתפיסה השטחית של המונח. הם באים לחפש משהו גדול אחר — לא פחות מאהבה — את אותה מיניות במובן הקוסמי, הראשוני, שהקיום האנושי עצמו הניח בעולם לפני שהדאס מאן בא וקיצץ לה את הכנפיים.
הטענה היסודית של הרומן היא זו: המיניות אינה פרס שמרוויחים, אינה נגזרת של מערכת יחסים, ואינה תוצר של רישיון חברתי. היא נתון קיומי ראשוני — זכות בסיסית שהקוסמוס העניק לכל אדם בעצם היותו יצור מגולם בעולם. הרעיון הזוגי, על כל מוסדותיו — חתונה, ילדים, משכנתא, פרנסה הדדית, נאמנות חוזית — הוא מבנה שהושת מעל הנתון הראשוני הזה, ובפועל הפך לתנאי. וברגע שהזכות הבסיסית הופכת למותנית, היא כבר אינה בסיסית. היא הפכה למשהו אחר.
חי ואתי, בקריאה הזו, אינם “מורדים” ואינם “פורצים גדרות” — אלה ניסוחים שכבר מקבלים את המסגרת הזוגית כברירת המחדל. הם עושים משהו רדיקלי יותר: הם חוזרים אל הנתון הראשוני. הם תובעים בחזרה משהו שהיה שלהם מלכתחילה. לא פריצה החוצה — חזרה פנימה, אל הקרקע.
זוהי בריאה, לא במובן של הפיכת האין ליש, אלא במובן של הסרת החציצה.
הפילוסופיה כאן אינה דקורציה ואינה הצדקה בדיעבד. היא תנאי האפשרות של החוויה. בלי המהלך הפנומנולוגי של השעיית ההטלות — ה־epoché במובן ההוסרליאני — אי אפשר בכלל להגיע אל מה שהם באו לחפש. בלי להשעות את הדאס מאן, אינך פוגש את המיניות — אתה פוגש את מה שהחברה אמרה לך שהיא.
הקוסמוס, בעצם, נזכר בעצמו דרך שני אלה. המיניות כעיקרון אוניברסלי מצאה לעצמה סוף סוף שני גופים שייתנו לה ביטוי נקי, אחרי דורות של עיוות. והמנוע של הפגישה הזו הוא הזעם — הזעם המצטבר של עשרות דייטים ארורים, של עשרות כוסות קפה ב”קפה קפאין”, של שנים שבהן המערכת גבתה מחיר בלי לתת את מה שהובטח.
החוויה המינית כדבר נצחי
המיניות אינה תכונה של אדם מסוים ואינה אירוע בין שני אנשים. היא ישות עצמאית, נצחית, שעוברת דרך גופים זמניים. בני האדם הם הצינורות שדרכם היא מבטאת את עצמה. ההיררכיה המקובלת — שבה האדם הוא העיקר והחוויה היא נגזרת — מתהפכת: החוויה היא הנצחית, והאדם הוא הזמני.
ה”זה” שאצלה
האסתטיקה היומיומית — יפה/מכוער, מושך/דוחה — היא עוד שכבה של דאס מאן. מתחתיה יש “זה” — הדבר המיני באישה, העצמאי משיפוט המראה. ההתחברות ל”זה” אצלה מאפשרת להתעלות מעל כל רגשות הדחייה. זה מהלך רדיקלי כי הוא אומר שכל מערכת השיפוט האסתטית שלנו מפרידה אותנו מהחוויה המינית עצמה.
להיות מרחב לחוויה המינית
הפעולה הנדרשת אינה לחפש, לצוד, או לכבוש. היא להיות מרחב — מצב קיום של פתיחות, נוכחות, אי־שיפוט. ברגע שהאדם הוא כזה, האפשרויות מופיעות מעצמן. זה מהלך פנומנולוגי טהור: התודעה כמרחב פתוח שאליו הדברים מופיעים, במקום סובייקט שיוצא לציד.
4. דייט שאינו ממשיך אל יחסים אלא אל מימוש משותף
המודל אינו רומנטי ואינו הוליסטי. הוא ספציפי: שני אנשים שמזהים זה אצל זה את האפשרות המינית, ופותחים יחסים על בסיס זה — בלי הצורך לעבור דרך הטקס המקובל של חיזור, אהבה, התחייבות, ואחר כך אולי סקס. המין הוא ההתחלה, לא הסיום.
המחיר של המודעות
האכזריות של המהלך: ככל שהאדם נעשה יותר אחראי, יותר מודע, יותר “שלם” — כך החוויה המינית עצמה מתלכלכת. החשבון הקר, האימה, המחושבות — כל אלה הם בדיוק מה שהדאס מאן הצליח להחדיר אל תוך הרגע שאמור היה להיות החופשי ביותר. הצעיר הלא־מודע יכול היה לעלות לבית של אישה. הבוגר המודע — לא. וזה אומר משהו אכזרי על המחיר של המודעות עצמה.
