בלב עיירה קטנה ניצב מגדל פעמונים מרשים, ובו היה תלוי פעמון ברונזה גדול. בכל יום, כשהפעמון צלצל, קולו העמוק הדהד באוויר —
דונג… דונג…
את צלילו העוצמתי היה אפשר לשמוע בכל רחבי העיירה.
באותה עיירה התגורר ילד קטן בשם אלי עם משפחתו. יותר מכל דבר אחר, אלי אהב את הפעמון הגדול. בכל יום הוא וסבתו היו הולכים יחד אל מגדל הפעמונים וממתינים בציפייה לשעת הצהריים.
כשהשעון צלצל שתים־עשרה, הם עמדו מתחת למגדל וחייכו בעוד צלילו העמוק והנעים של הפעמון מילא את האוויר.
כיוון שסבתו ידעה עד כמה נכדה אהב את צליל הפעמונים, יום אחד היא העניקה לו פעמון קטן במתנה.
הוא צלצל בעדינות —
ג׳ינגל… ג׳ינגל…
אך ברגע שאלי ראה אותו, אכזבה התפשטה על פניו.
— אווו… הוא רק מצלצל ג׳ינגל… ג׳ינגל…
הוא בכלל לא מצלצל בקול רם.
סבתו חייכה אליו בעדינות.
— אלי היקר שלי, מה שחשוב הוא לא כמה חזק הפעמון מצלצל. אתה אף פעם לא יודע מתי הפעמון הקטן הזה יהיה חשוב. קח אותו איתך לכל מקום שאליו תלך.
אף שלא היה מרוצה במיוחד, אלי הכניס את הפעמון הקטן לכיס מכנסיו.
יום אחד יצא אלי עם חבריו אל היער לקטוף פירות יער. הילדים התרוצצו בין העצים הגבוהים, צחקו ורדפו זה אחרי זה בשמחה גדולה. ככל שהעמיקו אל תוך היער, הם התפזרו לכיוונים שונים, וכל אחד מהם חיפש את פירות היער הבשלים ביותר. אלי נשא בידו סל קטן והחל גם הוא ללקט פירות יער בשמחה.
הזמן חלף מבלי שהרגיש, והמרחק בינו לבין חבריו הלך וגדל.
כשקרני השמש האחרונות כבר נעלמו מצמרות העצים והשמש שקעה לאיטה מאחורי ההרים הרחוקים, אלי הבין לפתע שהוא הלך לאיבוד.
פחד גדול אחז בו.
הוא החל לרוץ בין העצים, קורא שוב ושוב בשמות חבריו בתקווה שמישהו יענה לו.
אך איש לא ענה.
היער היה דומם סביבו. רק קריאתה הבודדה של ינשופה הדהדה בין העצים.
בינתיים, בעיירה שררה מהומה גדולה.
שאר הילדים כבר חזרו בשלום מן היער, אך אלי לא היה ביניהם.
הוריו, מלאי דאגה, עברו מבית לבית וביקשו עזרה. תוך זמן קצר הדליקו רבים מתושבי העיירה לפידים ויצאו אל היער, נחושים למצוא את הילד שנעלם.
לאחר שעות ארוכות של ריצה וצעקות, אלי היה מותש לחלוטין.
הוא התיישב מתחת לעץ סמוך כדי לנוח.
גרונו צרב מרוב צעקות. פיו התייבש מצמא, וכבר לא נותר בו כוח לקרוא לעזרה.
לא הרחק ממנו הסתובבו המחפשים בין העצים עם הלפידים שלהם וקראו —
— אלי! אלי!
חצי ישן מרוב עייפות, אלי פקח לאט את עיניו כששמע את קולותיהם מרחוק.
הוא ניסה לעמוד…
אבל רגליו סירבו לשאת אותו.
הוא ניסה לצעוק…
אבל שום קול לא יצא מפיו.
לרגע נדמה היה שהקולות מתקרבים.
ואז, כעבור רגע, שוב התרחקו.
כבר לא עלה בדעתו שום רעיון.
הוא רק ישב שם ובכה בשקט.
ופתאום נזכר בפעמון הקטן שסבתו נתנה לו.
הוא עדיין היה בכיסו.
בלי לבזבז אפילו רגע נוסף, הוא שלף אותו והחל לצלצל בו בכל הכוח שעוד נותר לו.
ג׳ינגל… ג׳ינגל… ג׳ינגל…
נדמה היה שקולות המחפשים הולכים ומתרחקים.
הפחד הידק את אחיזתו בליבו.
אבל אלי לא הפסיק לצלצל בפעמון הקטן.
שוב…
ושוב…
ושוב…
בדממתו העמוקה של היער, צלילו העדין של הפעמון הקטן ריחף בין העצים.
ג׳ינגל… ג׳ינגל… ג׳ינגל…
אחד האנשים היה הראשון ששמע אותו.
הוא עצר והקשיב.
כעבור רגעים אחדים שמע אותו גם אחד המחפשים האחרים.
— זה מגיע משם!
הם הרימו את הלפידים ורצו לעבר קולו של הפעמון הקטן.
וכך הוביל אותם הפעמון הזעיר היישר אל אלי.
היה זה הפעמון הקטן שהציל את הילד האבוד.
כשחזרו סוף־סוף הביתה, חייכה אליו סבתו בחום ואמרה —
— אתה רואה, אלי היקר שלי? אמרתי לך שיום אחד הפעמון הקטן הזה יהיה שימושי.
בין אם מדובר באדם ובין אם בחפץ פשוט, מה שחשוב הוא לא כמה חזק הוא מדבר או כמה רעש הוא עושה.
מה שבאמת חשוב הוא לצלצל ברגע הנכון.
כתוב תגובה
